אישה טיפשה מטבח מיטה

תושבי מדינת ישראל היקרים, קוראי בלוג נכבדים וכלל האומה. מול כולכם אני מודה ומתוודה- אני מכורה לריאלטי.

(טאם טאם... סופת רעמים מתחוללת בחוץ, השמים נופלים והעולם נחרב)

למען הסדר הטוב, אני לא היחידה, למעשה יש שני מליון איש שכמוני צפו אתמול בגמר ''האח הגדול'' ואף בזבזו כספם על אסמסים למען הפייבורטים שלהם (וזאת בהנחה ואני תמימה שמאמינה שכל מתמודד שלח אסמס אחד בלבד- כולל המשפחה המורחבת של הבובלילים).

אז אומנם לא שלחתי אסמס, כי עם כל הכבוד, זה שאני רוצה שאחד מהם יזכה במיליון לא הופך אותי למיליונרית שמוכנה לבזבז חמש שקל לאסמס אחד מסכן שבמילא לא יהפוך את התוצאה לכיוון הרצוי. לגמר כמובן לא הלכתי, ואם אני אראה את רנין או לאון ברחוב אני לא אצרח מהתרגשות ואתרפס לרגליהם, מקסימום אחייך לעצמי ואומר בלב ''הי, זאת רנין, כלומר דיס איס רנין, כלומר כושלירבק''.

אבל כן ישבתי אתמול בבית וצפיתי בגמר כמו כל מדינת ישראל (כולל את המכחישים וה''תרבותיים'' שבנינו).

כמו כן, צפיתי בכל סדרות הריאלטי שקדמו לסנסציית ''האח הגדול'' והיו סנסציה בפני עצמה בזמנו, כמו הישרדות, פרויקט Y, יורדים ובגדול, טעם האהבה, מפרץ האהבה, המרוץ למיליון, אי לוב ניו-יורק וכו... 

אז נכון, אני מודה- אני מכורה. כיף לי לשבת בבית על הספה ולגחך ביני לבין עצמי על התנהגות חסרת פרופורציות של אנשים שנעמדים לראשונה מול מסך (וזה בהנחה שבחיים האמיתיים כולנו כמובן הגיוניים ונורמאליים לחלוטין). אבל עם כל הכבוד למתנגדי הריאלטי, צפייה בתוכניות כאלה לא הופכת אותי לחסרת תרבות, לאחת ששטפו לה את המוח ושלל הטענות האלה.

תתפלאו, אבל מכורי ריאלטי כמוני יכולים לראות חדשות ולהזדעזע עד עמקי נשמת מתאונת הדרכים הנוראית שהתרחשה אתמול, אנחנו יכולים להרגיש צביטה בלב וחוסר נעימות שאחרי החדשות, ערוץ שתיים עובר כאילו כלום לא קרה לגמר הגדול. אפשר בו זמנית לראות את הגמר ואחר כך להירדם עם ספר של דוסטויבסקי.

ריאלטי לא הופך אנשים לחוסר תרבותיים, הוא בסה''כ מעניק להם שעה של צפייה בבידור לא מחייב.

למעשה מי שמתעסק בריאלטי הזה יותר משעה ביום הם דווקא הפוצים האלה שקוראים לעצמם ''אנשים תרבותיים'' וממהרים לקבור את תרבות הצפייה של הישראלים בנאומים מטופשים בהפגנות מטופשות וחסרות טעם. הפגנות שאגב, התפזרו כעשר דקות לפני הכרזת הזוכה בגמר האח הגדול.

 אז איך אומרים? תעשו לי טובה.

אני לא מבינה איך צופי ריאלטי מפריעים ל'''אנשים תרבותיים'' ליצר תרבות? וסליחה אבל הקשר בין התוכניות האלה לתוכניות/הצגות/ספרים ושלל תכנים אחרים ממש לא ברורה לי.

כי יש אנשים שיחד עם הריאלטי אוהבים יס דוקו, וערוצים ''תרבותיים'' דומים, אין כאן שום סתירה.

אז בחיאת, די להתעסק בשטויות האלה, ומי שיש לו עודף אנרגיה לבזבז שילך לכתוב איזה ספר, זה בטוח יגרום לו להרגיש תרבותי יותר מאשר לנאום בהפגנות כנגד סדרות כמו האח הגדול. כי ברור לכולנו שריאלטי וסדרות כאלה לא ייעלמו מהמסך, ואומנם זה נגמר, אבל בעוד כמה זמן יהיה להם עוד משהו דומה להתעצבן ולהכריז עליו שהוא ''שפל התרבות הישראלית''.

ואם בכל זאת נורא בא לאנשים כאלה להפגין נגד משהו, אז לא כדאי למצוא איזה מטרה נעלה יותר?

כמו למשל שהממשלה המטומטמת הזאת שרצה לבחירות תעשה התפטרות המונית ותביא מנהיגים חדשים שישקרו לנו במצח נחוש ואנחנו לשם שינוי גם נרשה לעצמינו להאמין להם?

או למשל בעד שנהגים עם שלילות ועבירות תנועה רבות יעופו מהכביש ולא יהרגו לנו בדקה אחת של יהירות 24 תיירים תמימים ויחד איתם ישאירו מאחור עוד שלושים ושלושה אנשים שיישארו נכים לכל החיים?

בכל מקרה, אפשר להירגע, האח הגדול נגמר, ועד ש''הישרדות'' תעלה בערוץ עשר (במידה וזה לא ירד מהמסך), אפשר להודיע רשמית שאנחנו נכנסים ל''תקופת הסתימות''.

תקופה בה הפריימטיים של ערוץ שתיים מסיים את שידורי התוכניות הטובות ולא יודע מה עליו לעשות הלאה, מלבד לתקוע תוכניות גרועות לכל הדעות (מישהו אמר ''מלחמת העולמות''? ''תשיר את זה''? וכו?).

עד שארה''ב תחשוב על איזה תוכנית טובה ואנחנו נמהר לרכוש אותה ולשבץ בפריימטיים הלא איכותי שלנו.   

אז אפשר להירגע, לנשום עמוק.

ולהוסיף:

סתמו.

;]

עקב התחושה המעיקה הזאת של תרום-סיום-שביתה, ועקב התחושה של ''המוח שלי מתנוון''. החלטתי שאני עושה חזרה על כמה מהמקצועות, ומחזקת דברים שאני יודעת שיעשו לי כאב ראש ברגע שהמורים יתאמצו לעשות לנו כאב תחת בהצפת חומר נלמד כי ''צריך להשלים את החסר''.

כלומר, מתמטיקה.

אני ומתמטיקה לא חברים בכלל, רק בגלל העצלנות שלי לשבת וללמוד. לפני מבחן אני מקבלת חום, ושום דבר לא נתפס.

לא פעם יצאתי ממבחנים כמעט ועל סף בכי והתמוטטות עצבים. לא פעם חשבתי להתנקש במורה למתמטיקה רק כדי לחסוך ממנה את ההתקף לב שהיא תקבל בזמן שתבדוק את המבחן שלי, יותר נכון את המבחנים של כולם.

כן, מתמטיקה זה נקודת האכילס שלי, יחי הלחץ מבחנים.

ולא עוזרים הניחומים, התרגולים, המורים הפרטיים, השיעורי  בית שעד שהם נעשים- הם נעשים בהצלחה יתרה, פשוט כלום.

אבל משום מה, כשהתיישבתי לעשות קצת מתמטיקה לפני כמה ימים, מכינה את עצמי להתמוטטות עצבים ולמחשבות זדון על מה יכולתי לעשות לגבי יקואל (שלא יודע לפתור תרגילים כמו שצריך, ובגלל זה שום פתרון שלו לא נראה כמו שלי), פתאום הכל זרם חלק.

דחפתי את האוזניות של האמפי לאוזניים (תזכורת לעצמי: לקנות אוזניות יותר נוחות( והתחלתי לפתור.

ופתאום, קוסינוס, טנגנס, חרטות של גיאומטריה אנליטית, חזקות ושורשים, כולנו חברים ממש טובים.

עם פרדי מרקורי שעושה לי נעים באוזן, אני פתאום מצליחה לחבב איכשהו מתמטיקה.

אבל נו מילא, זה יעבור לי כבר.

***

עבר עלי שבוע מטריד ביותר שהיה מלא בריבים משפחתיים, שניגמר בזה שהביולוגי כמעט ועזב את הבית, אבל זה תמיד איומים ותמיד רק כמעט. אני והוא לא מדברים, וגם אם הוא ימטיר עלי המוני סליחות זה לא יעבוד. אני רק סופרת ימים לעוף מפה, וזה כ''כ מעציב שהגענו למצב כזה.

וחוץ מהריבים השבוע היה בהחלט מלא בכלום, חלק מהחברים בצבא, חלק מלאים בהמוני עיסוקים ובילויים משלהם, ואני פה שקועה בהתפרקות משפחתית.

קצת חדר עריכה בתחילת השבוע, הרבה כלום לקראת הסוף.

יאללה אפילו לרגע ייחלתי לחזור לבית ספר, אבל זה בסדר, חזרתי בעצמי.

***

אחרי שאחת הסדרות האהובות עלי- ''פשע מהעבר'' חזרה למסכים בעונה חדשה, אני לא יכולה שלא להקדיש פסקה לא משמעותית, בבלוג לא משמעותי עוד יותר לכל הגלי רגשות האלה שמציפים אותי אחרי כל פרק נוסף של הסדרה.

מעבר ללהציג חקירות של פשעים בצורה קצת יותר מקורית ומעניינת, מעבר לצילום הנפלא (לא, אני לא צינית). אי אפשר להתעלם מכל הבעיות החברתיות שמעלה הסדרה הזאת, בעיות שאולי נראה כי חלפו, בכל זאת קוראים לזה ''פשע מהעבר'' אבל נראה שדווקא הזמן שחלף לא עשה טוב לפצעי העבר והוא רק השאיר דברים לא פתורים באוויר.

כל פרק בסדרה מרגש יותר מהקודם, ואני בטוחה שישנם כמה גברים עם פוזה קשוחה למדי שיצא להם להציץ בפרק זה או אחר ולהזיל דמעה.

בי עולה רק השאלה, על איזה פשעים מהעבר ידברו עלינו ב-2030?

***

תזכורת חשובה לעצמי:

לבדוק את כל עניין המחשב, לא סתם הוא מנסה להתנקש בחיי ע''י העברת זרמים חשמליים, ולא סתם הוא עושה קולות של מטוס ממריא בכל פעם שהוא צורב משהו.

הייתכן שהוא מנסה ללמד אותי לקח כלשהו נגד הורדת קבצים וצריבתם?

 לא, בטח הוא נשם יותר מידי אבק פה.

***

הרבה זמן לא כתבתי על ספרים, הרבה זמן שלא קראתי הרבה ספרים בתקופה קצרה.

זה קורה לי לפעמים כשאני נתקעת על ספר אחד שקצת קשה לי להחליט מה לעשות איתו, מצד אחד נראה שאני קרובה לסוף, אבל הוא לא מתקדם לשום מקום עד כה. ומצד שני, לעזוב ספר באמצע תמיד הייתה משימה יותר מידי קשה ויותר מידי מלווה בייסורי מצפון או משהו כזה.

כזה הוא הספר של ברט איסטון- פסיכופט אמריקאי.

זה ספר שמשרה אווירת שעמום אחת גדולה לכל אורכו, וכשמוח מתחיל להשתגע לקראת הסוף, קצת קשה להבין אם זה בגלל הגיבור או בגלל כל הספר.

 ספר,  שחוץ מלדבר הרבה על שעמום, מותגים ורצח אכזרי כבדרך אגב לא מציג הרבה משמעות.

נכון שהדמות עמוקה ומעניינת וכל הרעיון להראות רצח כמו משהו שולי בחיי אדם מצליח, זה קצת שונה מכל דבר אחר שקראתי עד כה. אבל בכל זאת, הסופר העביר יותר מידי את אווירת השעמום של הגיבור.

הרמתי גבה בסצנה בה הגיבור מתווכח עם סינית במכבסה, על כתמי דם שלא ירדו מהסדינים שלו, אבל במהרה גם אני התחלתי להשתעמם מהעניין.

נו, אז הוא רצח מישהו על מיטה שלו, מה הוא מתלונן לעזאזל, דברים כאלה עושים בסמטאות חשוכות בכלל, לא בבית.

אני לא יכולה להמליץ לכם על הספר, אני גם לא יכולה להגיד לכם לא לקרוא אותו, אולי זה משהו שצריך לנסות ולהחליט לגביו לבד.

אני בכל מקרה, מתקשה להחליט, לטוב ולרע.

עם חום וכאבי ראש.

האישה מודיעה בחגיגיות שהזריקה נגד שפעת הייתה מיותרת.

והיא חולה.

שוב.

לאחרונה אני מרגישה שאני מוותרת לעצמי, קצת פה, קצת שם, מה שמתגלה בסוף כהפסד של איכויות.

אני מחפפת קצת בלימודים, אני מחפפת המון במתמטיקה (הרבה חומר שצריך להשלים ולחזק), מחפפת בלשמור קשר עם אנשים, מחפפת בעיקר בפרויקט הכתיבה שהתחייבתי אליו.

פעם לא הייתי מוותרת לעצמי ונותנת לעצמי ככה להסתלבט בחוסר מעשה, בידיעה ברור שלא חסר מה לעשות.

ובכלל, גם לדברים פשוטים אין לפעמים כוח, לא לספר טוב, לא לטלוויזיה, ובכלל התאים במוח כאילו נמחקים אחד אחד.

כמו שאיש יקר אמר לפני כמה ימים, אני לא צריכה מוח, יש יותר מידי, ומה שלא בראש שמור בצנצנות למקרה חרום.

כנראה, הגיע הזמן להשתמש במה ששמור בצנצנות, ולהפסיק לוותר פה ושם.

העיפו אותי מהמסלול שפות של מודיעין, מה שהיה די צפוי, הפתיע אותי שהגעתי לשלב של הראיון בכלל.

יופי צהל, קחו אחת שיש לה דיסלקצית שפות ותדחפו אותה למסלול שפות.

אבל זה כן קצת ציער אותי, אפילו שלא רציתי בתפקיד, קצת קשה לשמוע ''נמצאו מועמדים טובים יותר''

לעזאזל, אגו מנופח.

חדשות קצת יותר טובות הן שמצאתי תלמיד חדש, וזה עושה שמח לשעות הפנאי שלי, לכיס שלי, ולאגו שלי.

מעכשיו פעמיים בשבוע בא אלי ילד מקסים בכיתה ו' ללמוד אנגלית, ועם קצת עבודה נשפר את רמת האנגלית שלו, נתקדם איתו בחומר, ואולי הוא יביא כמה חברים נוספים שיבואו ללמוד אצלי.

ככה זה בתחום, חבר מביא חבר. בגלל זה היה כ''כ חשוב לי למצוא לפחות תלמיד אחד.

והנה מצאתי, ואני כבר מוכנה ומזומנה לקרוע לקטנצ'יק את התחת, ולשפר את האנגלית הנוראית שלו.

ילד שבקושי קורא באנגלית בכיתה ו', מי שמע על דבר כזה.

אתמול בערב החלטתי לוותר על ישיבה מקפיאה על ספסל בחוץ עם חברי, ונשארתי בבית להתכרבל בשמיכת הפוך ששלפתי מהארון לא מזמן, ולצפות בסרט דוקומנטארי שיס דאגו לפרסם בכל ערוץ.

''הסטאלגים'' שמו.

הסטאלגים היו ספרים (ישראליים) פורנוגראפיים שפורסמו בשנות השישים על יחסי מין סדיסטיים בין קצינות נאציות לשבויים אמריקאים או יהודים.

ספרים שנגנזו וכיום אסורים ע''פ חוק, מה שמעורר עוד יותר אנשים לחפש אותם ולרצות לקרוא את הכתוב בהם. וכבר אין מה לדבר על האספנים שמחפשים ספרים כאלה בנרות.

אומנם גם אותי סיקרן העניין, אבל לא על ההיבט המיני שלו, אלה הסקרנות שמושכת לראות במה מדובר.

ובכלל איך יכולים אנשים להימשך לסאדיזם שכזה, ולייחל להיות במחנה שכזה (סטאלג= מחנה בגרמנית).

אגב, זה מזכיר לי להתחיל לחפש מורה לגרמנית, או לפחות איזה ספר לימוד טוב בתחום.

 חוץ מזה אין הרבה מה לספר, חוץ מבקשה קטנה שיש לי לקוראי התל-אביביים.

אני מחפש פאב/בית קפה/מסעדה טובים לחגיגות ה-18 שלי בשבוע הבא.

אז המלצות (רצוי מפורטות) יתקבלו בברכה.

סיימתי עם זה להיום.

ערב טוב שיהיה לכם.

האישה..