עקב התחושה המעיקה הזאת של תרום-סיום-שביתה, ועקב התחושה של ''המוח שלי מתנוון''. החלטתי שאני עושה חזרה על כמה מהמקצועות, ומחזקת דברים שאני יודעת שיעשו לי כאב ראש ברגע שהמורים יתאמצו לעשות לנו כאב תחת בהצפת חומר נלמד כי ''צריך להשלים את החסר''.
כלומר, מתמטיקה.
אני ומתמטיקה לא חברים בכלל, רק בגלל העצלנות שלי לשבת וללמוד. לפני מבחן אני מקבלת חום, ושום דבר לא נתפס.
לא פעם יצאתי ממבחנים כמעט ועל סף בכי והתמוטטות עצבים. לא פעם חשבתי להתנקש במורה למתמטיקה רק כדי לחסוך ממנה את ההתקף לב שהיא תקבל בזמן שתבדוק את המבחן שלי, יותר נכון את המבחנים של כולם.
כן, מתמטיקה זה נקודת האכילס שלי, יחי הלחץ מבחנים.
ולא עוזרים הניחומים, התרגולים, המורים הפרטיים, השיעורי בית שעד שהם נעשים- הם נעשים בהצלחה יתרה, פשוט כלום.
אבל משום מה, כשהתיישבתי לעשות קצת מתמטיקה לפני כמה ימים, מכינה את עצמי להתמוטטות עצבים ולמחשבות זדון על מה יכולתי לעשות לגבי יקואל (שלא יודע לפתור תרגילים כמו שצריך, ובגלל זה שום פתרון שלו לא נראה כמו שלי), פתאום הכל זרם חלק.
דחפתי את האוזניות של האמפי לאוזניים (תזכורת לעצמי: לקנות אוזניות יותר נוחות( והתחלתי לפתור.
ופתאום, קוסינוס, טנגנס, חרטות של גיאומטריה אנליטית, חזקות ושורשים, כולנו חברים ממש טובים.
עם פרדי מרקורי שעושה לי נעים באוזן, אני פתאום מצליחה לחבב איכשהו מתמטיקה.
אבל נו מילא, זה יעבור לי כבר.
***
עבר עלי שבוע מטריד ביותר שהיה מלא בריבים משפחתיים, שניגמר בזה שהביולוגי כמעט ועזב את הבית, אבל זה תמיד איומים ותמיד רק כמעט. אני והוא לא מדברים, וגם אם הוא ימטיר עלי המוני סליחות זה לא יעבוד. אני רק סופרת ימים לעוף מפה, וזה כ''כ מעציב שהגענו למצב כזה.
וחוץ מהריבים השבוע היה בהחלט מלא בכלום, חלק מהחברים בצבא, חלק מלאים בהמוני עיסוקים ובילויים משלהם, ואני פה שקועה בהתפרקות משפחתית.
קצת חדר עריכה בתחילת השבוע, הרבה כלום לקראת הסוף.
יאללה אפילו לרגע ייחלתי לחזור לבית ספר, אבל זה בסדר, חזרתי בעצמי.
***
אחרי שאחת הסדרות האהובות עלי- ''פשע מהעבר'' חזרה למסכים בעונה חדשה, אני לא יכולה שלא להקדיש פסקה לא משמעותית, בבלוג לא משמעותי עוד יותר לכל הגלי רגשות האלה שמציפים אותי אחרי כל פרק נוסף של הסדרה.
מעבר ללהציג חקירות של פשעים בצורה קצת יותר מקורית ומעניינת, מעבר לצילום הנפלא (לא, אני לא צינית). אי אפשר להתעלם מכל הבעיות החברתיות שמעלה הסדרה הזאת, בעיות שאולי נראה כי חלפו, בכל זאת קוראים לזה ''פשע מהעבר'' אבל נראה שדווקא הזמן שחלף לא עשה טוב לפצעי העבר והוא רק השאיר דברים לא פתורים באוויר.
כל פרק בסדרה מרגש יותר מהקודם, ואני בטוחה שישנם כמה גברים עם פוזה קשוחה למדי שיצא להם להציץ בפרק זה או אחר ולהזיל דמעה.
בי עולה רק השאלה, על איזה פשעים מהעבר ידברו עלינו ב-2030?
***
תזכורת חשובה לעצמי:
לבדוק את כל עניין המחשב, לא סתם הוא מנסה להתנקש בחיי ע''י העברת זרמים חשמליים, ולא סתם הוא עושה קולות של מטוס ממריא בכל פעם שהוא צורב משהו.
הייתכן שהוא מנסה ללמד אותי לקח כלשהו נגד הורדת קבצים וצריבתם?
לא, בטח הוא נשם יותר מידי אבק פה.
***
הרבה זמן לא כתבתי על ספרים, הרבה זמן שלא קראתי הרבה ספרים בתקופה קצרה.
זה קורה לי לפעמים כשאני נתקעת על ספר אחד שקצת קשה לי להחליט מה לעשות איתו, מצד אחד נראה שאני קרובה לסוף, אבל הוא לא מתקדם לשום מקום עד כה. ומצד שני, לעזוב ספר באמצע תמיד הייתה משימה יותר מידי קשה ויותר מידי מלווה בייסורי מצפון או משהו כזה.
כזה הוא הספר של ברט איסטון- פסיכופט אמריקאי.
זה ספר שמשרה אווירת שעמום אחת גדולה לכל אורכו, וכשמוח מתחיל להשתגע לקראת הסוף, קצת קשה להבין אם זה בגלל הגיבור או בגלל כל הספר.
ספר, שחוץ מלדבר הרבה על שעמום, מותגים ורצח אכזרי כבדרך אגב לא מציג הרבה משמעות.
נכון שהדמות עמוקה ומעניינת וכל הרעיון להראות רצח כמו משהו שולי בחיי אדם מצליח, זה קצת שונה מכל דבר אחר שקראתי עד כה. אבל בכל זאת, הסופר העביר יותר מידי את אווירת השעמום של הגיבור.
הרמתי גבה בסצנה בה הגיבור מתווכח עם סינית במכבסה, על כתמי דם שלא ירדו מהסדינים שלו, אבל במהרה גם אני התחלתי להשתעמם מהעניין.
נו, אז הוא רצח מישהו על מיטה שלו, מה הוא מתלונן לעזאזל, דברים כאלה עושים בסמטאות חשוכות בכלל, לא בבית.
אני לא יכולה להמליץ לכם על הספר, אני גם לא יכולה להגיד לכם לא לקרוא אותו, אולי זה משהו שצריך לנסות ולהחליט לגביו לבד.
אני בכל מקרה, מתקשה להחליט, לטוב ולרע.
עם חום וכאבי ראש.
האישה מודיעה בחגיגיות שהזריקה נגד שפעת הייתה מיותרת.
והיא חולה.
שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
האישה
