לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אישה טיפשה מטבח מיטה


רוסייה עם עצבים של אסיר מרוקאי, כותבת בלוג תוך כדי ניגוב המקלדת מהמרמור שנשפך לה מהאוזניים, מקווה שזה לא מזיק לטכנולוגיה, רק לאנשים. ממורמרת על החיים, על המזג אוויר, על האנשים ועל הכלב של השכנים. מרמור זה מהות החיים. לא?

Avatarכינוי:  האישה

בת: 35





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2011    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

יש לנו גרביים במבצע


לפעמים אני מרגישה כמו דמות נוירוטית מספר ארוך וחסר כל פואנטה. מה שלא מונע ממנו להיות משעשע במיוחד, לרוב על חשבוני.

כמו דמות בכל אלפי הרומנים התל-אביביים שאני כל כך אוהבת לקרוא אני בעיקר מחפשת את עצמי, מקווה שיהיה מישהו שימצא אותי ויתלהב מספיק כדי לעשות אותי למשהו או מישהו.

ובנתיים עד אז כואב לי הראש.

 

את סוף השבוע הקדשנו לחיפושי דירות, ראינו שש דירות והצלחתי להתבלבל 12 פעם, לשנות את דעתי 20 פעם, להתעצבן 15 פעם ולהיות מעצבנת פעם אחת ולתמיד.

מעבר לקושי לקבל החלטות של מה אנחנו אוהבים ועל מה אנחנו מוכנים לשלם, הייתה מסקנה אחת חד משמעית, מזל שאנחנו הולכים להיות סטודנטים בבאר שבע ולא בתא. איך חיים בכלל עם דירות וארנונה במחירים כפולים, תנאי קבלה לא הגיוניים ומגוון עבודות סטודנטים משפילות.

טוב זה בטח יהיה לי מספיק גם בבאר שבע, מי אמר שאני לא מוכנה לרדת לזנות תמורת שכר מינמום?!?!

 

מצאנו את עצמינו מבולבלים, מסתובבים בבאר שבע, מנסים להבין איפה נגמרות השכונות, ואיפה הן מתחילות. ולמה הם צריכים להיות כאלה מקוריים ולתת לשכונות אותיות? ד? ו החדשה? ו הישנה? מה הם רוצים שם?!?! הכל נראה אותו הדבר גם ככה, בתים ישנים ובעיקר דירות קומבינה מפוצלות. אז מה זה משנה אם זה שכונה ד' או שכונה ו'? או בכלל ג'? (ראיתם, אני כמעט בקיאה, רק אל תשאלו אותי מה קרוב למה, ומה עולה כמה, כי כבר הספקתי להתבלבל)

תופעה חדשה שהתגלתה, היא שהזקנו ביום אחד, והמבורגר בבלק הוא לא עוד המבורגר בבלק, זה ארנונה, בלי הנחה, מכופלת. למה כל כך יקר שם? כנראה שסטודנטים וצעירים באים לשם רק לעבוד, לא לאכול.

 

ואם כבר מדברים על עבודות ומשכורות.

היום התחלתי לעבוד, ואני לא מרוצה מהעניין. אני לא מרוצה אף פעם משום דבר בעצם. אז זה לא משנה, כי אין חדש תחת השמש (ובקניון שלנו אין שמש, יש רק קור כלבים, מחסור בחמצן בסיסי ומחסור חמור באור שמש)

השכר הוא שכר מינמום, אסור לי לדבר בפלאפון (הגיוני..), אסור לי גם לסמס (למרות שרוב החנות די משמימה במהלך היום). אסור לי לגעת בקופה, וגם אם אני מתכוונת לעבוד שם בשלושים השנה הקרובות, גם אז לא נוגעים בקופה.

מסתבר שזה חטא אם שמים את המדבקה של המחיר בצד ימין למעלה במקום בצד שמאל למעלה.

אסור לשבת, לאכול, לנשום, רק לחייך ולמכור גרביים. או תחתונים.

לא, אין חזיות, רק טופים. איזה מידה את צריכה גברת?

 

בנוסף האמא של בעל המקום שהיא בת קרוב ל200, חופר לי שם על חוויות הלקוחות שלה, השכנים שלה, וכל מי שלא נראה לה (ובנינו, אף אחד לא נראה לה). המוכרת האחרת שם ממורמרת (ובעיקר מכוערת) ובעלה של הזקנה מחמם את הכיסא היחיד בחמנות ושם סחורה שהלקוחות בזה הרגע רכשו בשקיות. אכן עבודה משמעותית.

בשעת צהריים הם הולכים (תודה לאל) ומגיע בעל המקום, שמתנהג כמו חייל צעיר וחפשן, שנעלם כל רגע מהחנות והולך לחפש את עצמו. אלוהים יודע איפה. העיקר שהוא לא זמין כשיש לקוחות ורק לו מותר לעשות עסקאות בקופה.

 

ואני כבר לא מדברת על כמות הלקוחות ההזויים, והחופרים שמגיעים.

למשל הייתה לנו ילדה, שלא התאפקה עד שאמא שלה תשלם על התחתונים, ובאמצע החנות, היא התיישבה על הרצפה, ומתחת לחצאית שלה, הורידה את תחתוניה ושמה את החדשים. כל זה ללא בושה וללא רחמים.

 

מעבר לאלמנט ההפתעה מהמפגש הצמוד עם אוכלוסיית ישראל הנהורה שמגיעה לחנות, אני מרגישה שנשרפו לי כמה תאי מוח אחרי שחוץ מלשרת לקוחות משועממים שנוברים בערמות של תחתונים וגרביים סידרתי אלפי פעמים את הסחורה שלא הייתה צריכה סידור באמת. הדבקתי תוויות של מחירים, והושפלתי כשהם לא היו במקום הנכון.

אכן קשה להוציא תואר בגרביים, מחר יהיה דוקטורט בתחתונים.

 

עד הפעם הבאה, בה אגבש תמונת מצב על הלקוח הישראלי.

אבקש ממכם לקוחות יקרים:

 

1. כשמוכרים לכם הרבה תחתונים במחיר מצחיק, לא צריך לרדת לתחתית הערמה בשביל לגלות שדווקא את התחתונים שנמצאים בראש הערימה אתם הכי אוהבים

2. כשמבקשים ממכם מחיר מופרז על מוצר, זה הגיוני לעשות פרצוף לא מרוצה ולחפש משהו טוב יותר, כשדוחפים לכם גרביים זולות, פשט תקחו ותסתמו.

3. אל תבקשו למדוד תחתונים, בחיאת, הייתם רוצים לקנות תחתונים שמישהו אחר מדד?

4. החמיאו למוכרות על הסדר המופתי במדבקות של המחירים, כן, הדבקנו אותם במיוחד שתראו את המותג, את המחיר הישן (איזה לארג'ים אנחנו שהורדנו שני שקלים מהמחיר), ושחס וחלילה לא תפספסו את המחיר המצחיק (שהוא כמובן לפני ההנחה).

5. אל תשאלו אותי כמה זה 15 אחוז הנחה, אני עוד לא עשיתי את התואר שלי וכמו שאתם רואים, שאר המוכרות בחנות גם לא יעשו.

6. וזה לא מזיק לחייך, גם כשחופרים לכם ודוחפים לכם מוצרים שאתם לא רוצים. הרי אתם סתם תתנהגו מגעיל ובסוף תקנו.

7. לעולם לא תדעו מה אמרה המוכרת עליכם אחרי שיצאתם, ואלוהים, כמה שהן אוהבות לרכל. אז היזהרו לנפשותיכם.

 

עד הפעם הבאה.

האישה.

נכתב על ידי האישה , 14/8/2011 21:48   בקטגוריות אוכלוסיית ישראל היקרה, חוויות הזויות, מרמור מרמור מרמור, תנאי קבלה, ''תעשו לי טובה'', עבודה, פסימי, ביקורת, שחרור קיטור  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של האישה ב-22/8/2011 19:58
 



שוד לאור יום


אני מתצלת על חוסר היכולת שלי להתחייב, אני פשוט לא טובה בזה במיוחד.

חוץ ממחויבות שלי כלפי הבן זוג שלי, כלפי הפלאפון שלי (סתם כי הוא משמש תחליף טכנולוגי לכלב), לעצמי ולהורים שלי (כי פשוט חייבים) אני פשוט לא טובה מבמחויבויות.

אולי זה קשור לעובדה שאני פשוט משתעממת בקלות, אני משתעממת מאנשים, מאירועים, מאוכל, מסיטואציות ופשוט מהכל.

 

זאת הסיבה שהנוכחות שלי בבלוג הזה היא כמו רוח רפאים, באה, משאירה חורבן ועוזבת.

באמת שאני רוצה לכתוב ולהוציא את כל המרמור הרב שיש לי על העולם, אבל אני פשוט איכשהו לא מגיעה לזה.

 

רגע של חוסר ריכוז:

אני לא מפסיקה לחשוב על כמה הכיסא והשולחן של הבן זוג שלי לא נוחים לעבודה, וביחד עם הלפטופ אני מנסה לנדוד ברחבי החדר למצוא פינת ישיבה נוחה.

 

 אז מה עבר עליי לאחרונה? אני חושבת שהדבר הכי מחולל שקרה לי זה ששדדו אותי . והשאירו אותי ערומה לחלוטין כלכלית וטכנולוגית.

אז איך זה קרה? אני והחבר ניצלנו את יום ראשון של ערב פסח (ב) שסוף סוף היה חמים ונעים יחסית לסוף חודש אפריל והחלטנו שאנחנו הולכים לתפוס שכבת צבע ראשונה בים. כמובן שהשארתי את התיק שלי, מלא בשלל באוטו (הרי ידוע שגונבים בים..)

וברוב חוכמתי קברתי אותו מתחת לכמה שמיכות במושב האחורי.

 

מכירים את ההכחשה של ''לי זה לא יקרה?''.

אז לי זה כן קרה.

 

חזרנו אחרי כמה שעות לרכב, אחרי שכל הדרך הייתי נורא מרוצה מתגובות של הסובבים לבגד ים החדש שלי.

ופשוט לא מצאתי את התיק, בלי חלון שבור, שום דבר שחסר, רק התיק.

 

לאחר מכן במשטרה התגלה כי אכן פרצו בעזרת מברג את הרכב (ותודה ליצרני שברולט) ופשוט גנבו לי את התיק, עם שני טלפונים, משקפי שמש שלורסצ'ה, משקפי ראיה וארנק מלא שכלל כסף, כרטיסי אשראי, רישיון נהיגה, ת.ז וכו וכו.

 

לקח לי מעל חודש לשחזר את הכל.

על המירס הצבאי נשפטתי, על הפלאפון האזרחי רבתי עם סלקום ועברתי לאורנג והתחדשתי בסמסונג גלקסי S

תז ורישיון נהיגה השלמתי אחרי תלאות ביוקרטיות של מדינת ישראל, מדינת ההגיון השולט (לא באמת)

ובעיקר נגרמה לי הרבה עוגמת נפש שהסובבים אותי פשוט לא הבינו.

 

היום אני בעיקר נהנת מכל החידושים שבאו בעקבות הגניבה, צוחקת על הסיטואציה הרבה.

יודעת שרק לי דברים כאלה קורים.

 

עוד דקה דקה של חוסר ריכוז:

אז הכסא לא נוח, המיטה לא נוחה, הספא לא נוחה.

איך מתרגלים לעבוד עם לפטופ וחדר לא נוח בעליל?

אולי אני זקנה מידי למחשבים שהם לא מקובעים למקום אחד.

 

אני מפגרת טכנולוגית.

 

שיהיה לכם סוף שבוע נהדר,

חג שמח, צום קל

ניפגש בשמחות

וכו וכו וכו

 

 

נכתב על ידי האישה , 9/6/2011 15:22   בקטגוריות אכזבה, חוויות הזויות, חסר משמעות, מרמור מרמור מרמור, נזק, סוף-שבוע, ציניות  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של האישה ב-24/6/2011 12:23
 



חוויות בתי חולים


הכל התחיל אצלי בדקירה קטנה בצד ימין בערב יום ראשון (איזו כניסה לפרטים, שלא תגידו שאני מסתירה מכן פרטים לא חיוניים בעליל), חשבתי שנתפס לי שריר, למרות שבעקבות היותי פדלאה זה קצת בלתי אפשרי, אבל די התעלמתי מהעניין.

בשני בערב הגעתי הבייתה מהצבא, שבוזה אחרי טיול בכל רחבי ת''א עם ידיד טוב, ונכנסתי ישר למיטה.

בשלישי התחילו רעידות של חום וקור בגוף, הכאב בצד היה בלתי נסבל והחום עלה לו ל41 מעלות. אימי האשכנזייה קיבלה חום רק מלראות אותי גוססת ושלחה אותי במהרה למיטה. וברביעי גוססת התייצבתי אצל רופא צהלי ששלח אותי למיון דחוף. שם מצאתי את עצמי לראשונה מתחברת לאינפוזיה ונשלחת לאישפוז.

 

''יש לך זיהום בכלייה,צריך לטפל בזה בדחיפות''

''זה חמור?''

''אם היית מגיעה אלינו עם זה עוד יומיים היינו מורידים לך כלייה''

''שמח....''

''פעם ראשונה בבית חולים?''

''כן..''

''טוב, תמיד יש פעם ראשונה''

 

בקיצור, מצאתי את עצמי מחוברת לאינפוזיה 24/7, שוכבת באישפוז בבית חולים אסף הרופא. שמח שם בטוח לא היה.

אבל אפשר בהחלט לומר שעל כל חווית בתי החולים אפשר לעשות סדרה אירונית למדי.

 

ומכיוון שאני מצאתי את עצמי שם מבלה חמישה ימים שלמים, בהחלט צברתי חוויות לכל החיים.

 

נתחיל מהלילה הראשון, ששוטר בדרגה בכירה החליט להתייצב ליד דלת חדרי ולפצח כל הלילה גרעינים להנאתו, תחילה חשבתי שבית החולים שמע על בעיות ההליכה מתוך שינה שלי והחליט שמכיוון שאני מסוכנת לבריאות החולים צריך לשמור עלי, הציבו את מר בחור שם. אבל הרעיון נשלל במהרה והמשכתי בניוסנותי הכושלים להירדם כשברקע קולות הפיצוח הבלתי נסבלים.

לולי היה לי חום גבוהה והייתי עסוקה בלנסות להירדם, ודאי הייתי מצליחה לפתוח איתו בשיחה זועמת שתבהיר לו בדיוק את דעתי על אופן הטיפול הרועש שלו בשקית הגרעינים שלידו.

אבל מכיוון שבאמת לא הרגשתי טוב, לא הצלחתי להתמרמר כמנהגי ושתקתי.

בבוקר אגב התברר שמר שוטר שמר על פושע מסוכן ששכב בסמוך לחדרי, ואני שהודתי בליבי על שהיה שם (מי יודע אולי הפושע היה מחליט שנורא משעמם לו בלילה והוא רוצה להתעלל בחיילת צעירה עם בעיות בכליות, אולי יש לו בכלל חולשה לחולי כליות, לכו תדעו).

למזלי הרבה מקום דאגה לא היה, שכן למחרת יצא צוו בית משפט שקבע שגם אם החולה גוסס יש להוציא אותו מבית החולים ולהחזיר לכלא השמור. ועל זה נאמר- כל אדם ומקומו הוא.

 

באותו הלילה של מפצח הגרעינים (ממש אפשר לכתוב עליו סימפוניה, משהו בהשפעת מפצח האגוזים אולי), הביאו לי זקנה טריפוליטאית לחדר, זקנה שמהרגע שהיא נכנסה לחדר, לא הפסיקה למרר לי את החיים.

נוכחותה הייתה כל כך נוראית שם, שגם היום כשאני כבר מחלימה בבית, אני מתעוררת מחלומות אימה עליה, שטופה כולי בזיעה קרה (לא באמת...).

בכל הלילות שבאו לאחר מכן, היא צרחה דברים בטריפוליטאית מתוך שינה (ועם כל הכבוד לבני העדה- זאת השפה הכי מגעילה שיצא לי לשמוע אי פעם). כשהיא הייתה ערה היא נעה בין שני מצבים, מצב אחד בו מחליפים לה חיתול, ותאמינו לי שגם אם אתם לא רואים את זה, אבל יודעים שלידכם מחליפים למישהו חיתול כשרק וילון ביתחולימי עם משבצות מזעזעות מפריד בינכם, התחושה לא נעימה.

והמצב השני שלה, שבו כולם נחים והיא שותקת, אבל מהרגע שהיא רואה תזוזה של אחות או בן אדם שעובר (לרוב זאת הייתי אני שקמה כל חצי שעה להשתין כמו גמל בשירותים) היא מתחילה למלמל עשרות אלפי פעמים בשנייה ''יא בויה'' רק בשביל התשומת לב. ועל כל ''יא בויה'' כזה הפיוזים שלי בראש נישרפו, הזעם והחום שלי עלו בהתאם.

והאמת שגיליתי שזאת סוג של תחביב אצל זקנים, להיות רועשים ולהשמיע קולות מגעילים ומעצבנים באמצע הלילה.

כל לילה, בבית החולים, שעה אחרי כיבוי האורות מתחילה המקהלה, כל אחד ומה שיש לו להגיד בנושא, מתוך שינה כמובן.

נוראי.

 

בכלל בבית חולים יש תופעות שזה לא יאמן, קודם כל, הרופאים- כולם ידועים בתור לא דוברי אמת, וזה הסתמך על העובדה שבהתחלה הבטיחו לשחרר אותי כבר למחרת, משם זה הפך לשישי בבוקר, ובשישי בבוקר התבשרתי שאני עושה סוף שבוע יחד עם הזקנה הטריפוליטאית היקרה שלצידי בבית החולים.

חוץ מזה הם דחפו לי שם הרבה תרופות ואינפוזיות לא מזוהות, ואני שכבר הייתי מטושטשת ממשכחי כאבים כבר התחלתי להושיט את הידיים אוטומטית.

יד שמאל לבדיקות דם (פעמיים ביום, כל פעם שתי מבחנות), יד ימין לצינור של האינפוזיה, למחט הקבועה שלי.

 

בין לבין הם מדדו לי עשרות אלפי פעמים חום ולחץ דם. וכשכן היה לי חום הם דחפו לי בנאמנות שני כדורי אקמול.

 

באמת שמעולם לא הבנתי את הקטע של האקמול, הרי כולנו במהלך חיינו מבינים שזאת לא באמת תרופה מועילה, היא לא עושה כלום, לא טוב ולא רע. רק מוסיפה לנו כימיכלים מיותרים לגוף. אני אומרת לכם, זאת קונספירציה של השטן או משהו כזה. כי אחרי הכל אקמול מלווה אותנו מהרגע שאנחנו נולדים ועד שאנחנו מתים.

 

ילד קטן שכואב לו הראש ורוצה לוותר על יום אחד של בית ספר ולהישאר בבית לנוח, מקבל מאמא אקמול ונזרק בבעיטה לבית הספר.

חייל שנקע את רגלו/יש לו חום/העורק הראשי שלו התפוצץ/יצאה לו חולייה בגב/ המוח שלו נשפך מהראש- מקבל אקמול וחוזר ללו''ז עם המחלקה.

אישה שילדה לפני כמה רגעים, ומרגישה חלשה- מקבלת אקמול, תפרים והבייתה.

אישה זקנה בבית חולים שלא מרגישה טוב- מקבלת אקמול ואחרי שעתיים חברת קדישא באה לאסוף אותה.

 

כל החיים, אקמול אקמול אקמול.

 

 

בקיצור, מה המסקנה שלנו להיום? תשמרו על עצמכם, שלא תקבלו זיהום בדם ובכליות, שלא תגיעו לבית חולים סתם.

באמת שזה לא מקום נחמד להיות בו.

במיוחד כשבתי החולים מפוצצים כל כך, ואנשים שוכבים זה על גבי זה במסדרונות.

(היה לי מזל גדול להיות בתוך חדר, פרוטקציות של חיילים בין כל אוכלוסיית בני ה-50 ומעלה)

 

זאת שמתאוששת.

האישה

נכתב על ידי האישה , 10/3/2009 14:25   בקטגוריות חוויות הזויות, חולניות, מרמור מרמור מרמור, ציניות, בית חולים, מחלות, כליות, ביקורת, פסימי, שחרור קיטור  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Worthless One ב-24/4/2009 22:11
 




דפים:  
26,912
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להאישה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על האישה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)