אישה טיפשה מטבח מיטה

ליום רביעי, ה- 22.10 נקבע לי תור לנוירולוג צבאי בחר''פ באר שבע.

ככה מתחיל סיפור קצר והזוי במיוחד, על הפנייה שביקשתי בשבוע השני לשירותי הצבאי, הפניה שבסה''כ הייתה אמורה להקל על שירותי הצבאי.

ערב לפני לא הפסקתי להתלונן ''מה באר שבע מה....''.

קודם כל כי באר שבע עונה בגאווה לשם ''חור'', ולא הגיוני ששולחים אותי עד באר שבע כשכרגע אני עושה את ההכשרה שלי בצריפין, במקרה (אבל ממש במקרה) גם שם יש חר''פ. אז עד באר שבע?

דבר שני, הפניות רחוקות זה טוב ויפה כשזה על ימי שירות רגילים, אבל כשזה נופל על הרגילה ועוד הרגילה הראשונה והמיוחלת (כן כן.. צעירה שכמותי), זה לא נחמד במיוחד.

ואומנם אפשר להתעודד ולהגיד שלא משנה מה, כולה שרפתי עוד יום והפז''מ דופק לו.

אבל אם אני בחורה, ויש לי סיבה להתלונן, לא נתלונן?

אז יצאתי מהבית בתשע בבוקר, בשביל להגיע לבאר שבע לקראת השעה אחת בצהריים, כי מסתבר שאריאל ובאר שבע הן לא שכנות קרובות, ואפילו לא חברות מהשכונה, כך שצריך להחליף אווירה שלמה ולהגיע מהשומרון הירוק וקריר לדרום הרחוק, החם והחולי.

האמת שבדמיון הכי פרוע, לא יכולתי לתאר לעצמי כמה הדרך הזאת עד באר שבע היא ארוכה ומייגעת, ועד כמה האשליה של ''ברכבת זה יותר מהר'' לא באמת תופסת.

אך עם כל הקיטורים בסופו של דבר, הגעתי לחר''פ בדיוק בזמן (ולא כי היה לי מזל, אלה כי הגנים האשכנזים שלי מסרבים לאחר גם שאפשר צריך ורצוי) לא לפני שהספקתי לשטוף את עיני בכמה חיילים קרביים, שבוזים עד כאב, אך לרוב גם יפים עד כאב.

הצבא הזה, בזבוז לכל גברברי ארצנו בשיא פריחתם. כי אין מה לעשות ''הטובים לטיס...'' וכו וכו.

והג'ובניקים? טוב, מנצלים את הבשלות המינית של כל הפקידות, הקטינות והמשתחררות הנואשות והחסרות סבלנות.

בכל מקרה, הגעתי בזמן ואף גיליתי שאין תור בכלל (כנראה שהנוירולוגים בצה''ל לא כאלה מבוקשים וסתם התורים נקבעים שלוש שנים מראש) ושם הלב שלי כבר נפל לתחתונים. כי מה הסיכוי שתגיעו לרופא בצה''ל בזמן, לא תחכו בתור, לא תתעכבו ותכנסו ישר.

הרי זה עוד מתכון לכישלון, וזה אומר שבפנים יושב רופא אידיוט שיבהה בי בעיניים שהשתעממו מלהקשיב לכל השקרנים שמחפשים פטורים.

ועוד אני, שהגעתי אליו כי אני הולכת מתוך שינה, בחיי שאפילו לי זה נישמע כמו ניסיון עלוב לפטורים.

אך מסתבר שהרופא היה בחור נחמד, הוא ישב איתי רבע שעה, צחק יחד איתי על כל המקרים המוזרים שקרו לי מתוך שינה. אין מה לעשות, המקרה כמה שהוא מסוכן- משעשע בפני עצמו.

כי כמה כבר קורה לכם שבטירונות יש לכם בחורה שיוצאת מהאוהל בשטח (האוהלים הקטנים האלה) עם נשק ופשוט מתוך שינה מחליטה לעשות טיול בדיונות באמצע שום מקום? וזה רק מקרה אחד ממיליון שקרו לי בפז''מ במבה המסכן שלי.

בסוף הפגישה המשעשעת, יצאתי מהרופא מחזיקה בידי תופס רפואי מודפס וצפוף במיוחד, ועל פני מבט המום שלא מבין את מה שהרגע נפל עליו.

''על החיילת לקבל ועדה רפואית על סעיף ליקוי.... (בלה בלה- זה הרגע בו נכנסות  מילים מוזרות של רופאים)

מחויבת בשינה בקומת קרקע, ללא נשק

אינה כשירה לקורס מכים''

אני, שהתגייסתי מורעלת לצבא ולקורס בפרט.

אני, שגיליתי במהרה ששבועות שטח, וקורס מכים זה ממש לא אני.

אני, שניסיתי לצאת מהתפקיד על הורדת פרופיל, כי בכל זאת יצאה לי חולה בגב.

אני, זאת שכבר שוברת את הראש איך יוצאים.

אני, שרק רציתי לקבל מהנוירולוג עוד שעות שינה, ואפילו לא חלמתי לצאת בגללו מהקורס.

אני, לא כשירה לקורס מכים.

ונאמר אמן.

כמובן שאחרי שעיכלתי את הבשורה, כמעט צרחתי מאושר, דילגתי ברחוב ובעיקר עשיתי לעצמי בושות.

אחרי הדילוגים הגיעו השיחות והטלפונים לחברים, כי פשוט לא היה בן אדם יותר מאושר ממני באותו רגע ביקום כולו.

והנה עכשיו, נשאר לסיים את הרגילה, להגיע לבסיס ולהודיע למפקדים, המ''מ ושאר הסגל.

שאני כנראה בכל זאת לא מתאימה לקורס, והגיע הזמן לומר שלום ולהיפרד יפה.

אבל באמת שיש לי תחושה שייקח לנו זמן להיפרד יפה, ובטח ימרחו אותי שנים עם זה.

אבל הי, להיות בבסיס אבל מחוץ ללו''ז- זאת כבר הקלה גדולה.

שלכם,

כבר לא מכית לעתיד.

האישה.