לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אישה טיפשה מטבח מיטה


רוסייה עם עצבים של אסיר מרוקאי, כותבת בלוג תוך כדי ניגוב המקלדת מהמרמור שנשפך לה מהאוזניים, מקווה שזה לא מזיק לטכנולוגיה, רק לאנשים. ממורמרת על החיים, על המזג אוויר, על האנשים ועל הכלב של השכנים. מרמור זה מהות החיים. לא?

Avatarכינוי:  האישה

בת: 35





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2011    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2011

בלאגן מוחי


עוד לא החלטתי מה קורה אצלי יותר מהר, מתחלפים בי הרגשות, המחשבות או נוצרות בראשי עוד ועוד מילים  שמתחברות לעוד ועוד סיפורים שבא לי לכתוב פה.

אני אוגרת רעיונות אין ספור, מחכה להגיע לכאן ולשפוך את הכל. את השמחה, את ההתרגשות, את המרמור, האכזבה והכעס.

ואז כשאני פה, אני לא יודעת ממה מתחילים,

האם מתחילים בפוסט אחד ארוך ומפרט על מקרה אחד ספציפי? ברוך השם יש לי מליון מקרים ספציפיים ביום.  או אחד שיאפיין את האופי הקופצני שלי ופשוט לפרט על הכל, עד שימאס לי לחשוב ולכתוב?

 

תמיד כשאני לוחצת על ''שמור'' אני מרגישה תחושה של פספוס, אני מרגישה שפספסתי ולא אמרתי חצי ממה שהיה לי להגיד, מרגישה שחצי שכחתי באמצע וחצי אפילו לא סיימתי לתאר וכבר קפצתי לשלב הבא.

אני כזאת, יום אחד אני אשתגע מכל המחשבות והמילים שרצות לי בראש, בן אדם אחד לא יכול להחיל כל כך הרבה מחשבות וסיפורים.

 

אז נתחיל באח הגדול.

כן, הדרמה כבר שכחה, כל המילים והסטאטוסים בטח כבר נכתבו, והיום שלושה ימים אחרי אף אחד לא זוכר במי ובמה מדובר.

אבל לי זה מפריע, הזכייה של ג'קי מפריעה לי. לא שיש לי חלילה משהו נגד הבחור, יש לי בעיקר משהו נגד כל אלא שהלכו והצביעו לו.

מה הם חשבו לעצמם כשהם שפכו עוד ועוד כספים על אסמסים? מה הם חשבו לעצמם? שהם מחזקים עמדה פוליטית? אמרה חשובה? למה הם הצביעו? לבידור? לליצן החצר שרקד ואמר שטויות על המסך?

זה מראה לי כמה במדינה של אידיוטים צריך להיות רדוד, מתמסכן (וסלחו לי שאני ממציאה מילים) ופשוט מבדר.

אז למה אנחנו מתאמצים? לומדים, עושים צבא, משקיעים, בונים קריירות ומשפחות? בואו כולנו נפרוס מבט מפגר על הפנים, נצייר חיוך אדום, אף ספוגי ושער צבעוני וקדימה נצא לדרך.

בטח ככה החברה תהיה יותר בצד שלנו, בטוח יותר מאשר היא תהיה אם נהיה שאפתניים, הישגיים ומצליחים.

 

ואם כבר מדברים על לימודים.

כל עניין השחרור הזה, ההשכלה הגבוהה הזו, הפסיכומטרי, ציוני הבגרות ותנאי הקבלה עושים לי חום.

נתחיל בזה שאומנם יש לי בגרות מלאה, אבל מסתבר שממוצע של 98 לא מספיק לשום דבר, וזה שהמורה ללשון לא אהבה אותי יש מחיר כבד שמתבטא  בעוד ישיבה על התחת ובעוד שעות של למידה שצריך להשקיע בפסיכומטרי כדי להצליח שם יותר.

תנאי הקבלה לא מקלים ואף אבסורדיים ביותר, מסתבר שאם אני רוצה ללמוד תקשורת באוניברסיטת ת''א אני צריכה את אותם הנתונים שצריך מהנדס אטום, פיזיקאי וכל איש מחשבים והייטק.

לא הבנתי איך פתאום כדי להיות עיתונאי, איש תקשורת, איש שיווק ופרסומאי אתה צריך מנת משכל של פיזיקאי.

אם היה לי את הסבלנות להשקיע בכיתה י''ב בבגרויות שלי ועכשיו בפסיכומטרי שלי כנראה היה לי גם את הסבלנות לעסוק בחקר המוח.

בנתיים אני מהומאניים המסכנים שמחפשים את עצמם, אז למה אתם מצפים עם התנאי קבלה המטופש הזה של ה730 בפסיכומטרי?

לא סיפרו לכם שאנשי התקשורת הם רדודים, דפוקים, מציצנים ומשועממים.

באמת...

 

ומכוני הפסיכומטרי לא מקלים עלי, מעבר ללמשכן את הבית על מנת לשלם על קורס טוב, להתחנן להטבות של חיילים משוחררים, אני צריכה גם לשמוע נזיפות בטלפון מהבחורה ההיא במכון ההוא של הפסיכומטרי.

אני מרגישה מאוימת מכל השיחות האלה, באמת ובתמים.

''אני מחייבת אותך ב500 ש''ח דמי הרשמה כשתעבירי לנו את הצ'ק הבנקאי נחזיר לך אותם''

''נו הלכת לבנק למשוך את הכסף של הפקדון? למה? מתי את הולכת? שבוע הבא? בטוח? באיזה יום?''

''נו משכת את הצ'ק? אז למה לא הפקדת אותו? מה פתאום, את לא מעבירה אותו אלינו, את צריכה להפקיד אותו''

''טוב נו את יכולה להביא אותו אלינו למשרדים, אבל רק כי אני עושה לך טובה אישית''

''לא, אנחנו לא עובדים בשישי, זאת אומרת אנחנו כן עובדים, אבל במתכונת מצומצמת אז לא תוכלי להשאיר את הצ'ק''

 

מה זה מתכונת מצומצמת לעזאזל? מנקה וכלב שמירה?

לא הבנתי, אתם רוצים שאני ארשם או אברח?

 

וכל זה מעביר אותי לנושא האחרון והחביב עליו רציתי לדבר, הסבלנות שלי לשיחות טלפון.

מילדה שניהלה את כלל חייה החברתיים בשיחות טלפון והודעות טקסט הפכתי לפקעת עצבים חסרת סבלנות.

כל השנת קבע הזאת עשתה לי רע, המירס הצהלי שרף לי כמה פיוזים במוח, והחיילי מילואים שלי רמסו בי כל טיפת סבלנות ואדיבות.

הפכתי למפלצת אנטי טלפונית, אפילו לדבר עם החבר אין לי תמיד את הסבלנות הנדרשת, שלא לדבר על אמא שלי שמטיפה לי מוסר שאני נחמדה מידי, נותנת מעצמי מידי וכל הצבא יורק עלי מלמעלה.

ביום שאני משתחררת אני סוגרת את שני הטלפונים הסלולאריים שאני נושאת על גופי יום יום (לא התבלבלתם, באמתי אמרתי ''שני'').

במחשבה שנייה אני אצטרך כן לדבר עם החבר, ואמא תשרוף אותי בחיים אם אני אגרום לה לטיפת דאגה (ואמאות רוסיות ברוך השם יכולות להכיל המון דאגה).

וצריך למצוא עבודה וללמוד וכאלה.

טוב אני מבטיחה להישאר עם אחד, במתכונת מצומצמת שפרושה ''יש לי טלפון נייד'' אבל הוא קבור עמוק עמוק בתיק עד שאני אמצא לנכון לדבר איתכם.

 

שכחתי שרציתי לדבר גם על הספר שאני מנסה לכתוב, על בתי חולים ועוד קצת מרמור צהלי.

אבל נו מילא, תמיד יישאר טעם של עוד.

אם לא אצלכם אז אצלי.

נכתב על ידי האישה , 29/3/2011 12:42   בקטגוריות האח הגדול, חסר משמעות, כתיבה, מרמור מרמור מרמור, ריאלטי, ''תעשו לי טובה'', תקשורת, ביקורת, פסימי, צבא, שחרור קיטור, פסיכומטרי, אונברסיטה, תנאי קבלה  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צ'אק באני ב-24/5/2011 04:34
 



אבסורד


אתם יודעים מה זה אבסורד? זה ששדרות וישובי עוטף עזה רגילים להפגזות, וכשזה מגיע לבאר שבע כולם לוקחים את זה נורא קשה.

אבסורד זה כשאליצור רמלה חוגגת ובירושליים אנשים שוב מדממים על מדרכות.

אבסורד זה כשאני אומרת לחיילות שלי שלא הולכים הביתה כי זה הזמן למה שעבדנו והתכוננו אליו עד כה, והם בוכות לי כי נהרס להן החמשוש.

אבסורד זה שהחבר הלוחם של X מוקפץ, וY מתבאסת כי שלה לא יצא עכשיו שבת בגלל ש''יטחן שמירות'' במקום החבר היקר של X וחבריו.

אבסורד זה  חמישה אנשים מבודדים מהעולם שגרים בוילה אחת, מצפים לגמר, למחיאות כפיים, לנצחון המתוק. חמישה מתמודדים שלא מבינים לאיזו מציאות מבלבלת הם חוזרים.

 

החיים במדינת ישראל הם אבסורד.

 

אבסורד הוא סיטואציה, שאינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. האדם נתקל לא פעם בתופעות אבסורדיות, ועשוי להגיב עליהן בדרכים שונות: גיחוך, פליאה, פחד. אבסורד הוא פעמים רבות עניין סובייקטיבי: סיטואציה שנראית אבסורדית בעיני צופה מסוים עשויה להיראות כהגיונית ביותר בעיני צופה אחר.

ותודה למילון אבן שושן.

במלחמת לבנון השנייה הייתי בתיכון, גרתי בזמנו בנתניה והייתי נערה מלאת הורמונים במרכזו של החופש הגדול.
אני זוכרת את עצמי אוהבת, מתאכזבת, בוכה, מחייכת ובעיקר שוכבת עם החבר הזמני ההוא בטיילת, ומבטי נודד בין הים הרגוע, בין המתרחצים לבין המסוקים שלא הפסיקו לחוג בשמיים.
אני זוכרת את המשפחות מהצפון שהגיעו להתארח במרכז, אז נתניה הייתה מרכז.
היום כבר אין דבר כזה מרכז.

זה גם היה אבסורד.

אני לא מצליחה להבין איך מדינה כל כך קטנה יכולה להיות מלאת אבסורדים, מפולגת ולא בכוונה.
איך אנשים משחקים, מנצחים, מפסידים, צוחקים, עצובים. ואחרים בורחים למקלטים.
איך תושבי ירושלים חוזרים לפחד הזה ששורר בתקופות של פיגועים, ותושבי תל אביב ממשיכים לחגוג ולהגיד ''לי זה לא יקרה''.
איך תושבי איוש נוסעים בכבישים ומסתכלים בחשדנות על כל שחום עור, וכשעוברים את מחסום חוצה שומרון נושמים לרווחה.

אני לא מצליחה לעכל את זה,
זה מעיק לי כמו גוש בגרון.
אז נכון שאי אפשר להפסיק את החיים, אי אפשר גם להתעלם לגמרי. אבל איך ממשיכים?
בכל שנות חיי לא הרגשתי כל כך מבולבלת, אולי כי עכשיו אני יותר מבינה את משמעות הדברים, אולי כי אני מכירה יותר אנשים.
אולי זה הדרגות האלה על הכתפיים שפעמים רבות אני מצטערת עליהן, אבל עכשיו אני מבינה יותר מתמיד את גודל האחריות.

אף פעם לא התאכזבתי ככה מתגובות של אנשים בתקופות כאלה לא קלות.
כנראה שאין די לאטימות ואין גם די לרגישות והאכפתיות שלי.

העיקר לא לקחת ללב.
אנשים אדישים חיים טוב יותר, לא?אוף

נכתב על ידי האישה , 25/3/2011 17:19   בקטגוריות האח הגדול, תמונות, ביקורת, צבא, אכזבה, אבסורד  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Avital 85 ב-27/3/2011 17:14
 



פורים צהלי במיוחד


מה שלומכם? למה התחפשתם בפורים? אני מקווה שהתחפשתם ולא יצאתם ילדים רקובים ששמו אביזר מיותר ששוכב לנו בארון לימים שכאלה (ולא התכוונתי לאביזר הרוטט הורוד, אלא לאביזרי פורים) והחליטו שהם שיחקו אותה.

אני נורא השקעתי השנה, התחפשתי לקצינה שבוזה שסוגרת שבת בצהל,

אה, רגע, אני מחופשת לזה כבר מעל שנה, אז לא כל יום פורים הא ;].

 

כל הסופש אני חושבת מה לכתוב לכם, לתת לגיטימציה כלשהי לכמות האהבה והתגובות שהרעפתם עלי פה, באמת שעף לי הסכך, גם הפוני.

אבל בסופו של דבר אני מתיישבת מול המקלדת ונעלמות לי המילים, אני אפילו קצת מתרגשת (לא באמת), ממש פחד במה, מקלדת, פוסט, איך שתרצו.

לכתוב משהו דרמתי? נראה לי שמספיק פוסטים הוקדשו כאן לאסון ביפן ולרצח באיתמר.

משהו מצחיק? החוש הומור שלי התנוון קצת לאחרונה.

משהו ציני? ואו מאיפה מתחילים? בכל זאת שנתיים ושמונה בצבא, יש בי המון ציניות, מרמור וסיפורים על אנשים מטומטמים (אני שוקלת כבר לעשות ספיישל טמטום, אתם מוזמנים...)

 

אני שוקלת ברצינות לחזור לכתיבה, מזמן הפסקתי לכתוב סיפורים קצרים, לנסות לפתח משהו לספר, פוסטים, מחשבות שהופכות למילים.

נראה לי מעבר לסטאטוסים בפייסבוק ומיילים בצבא כבר שכחתי איך מתנסחים בלי ''לטיפולך אודה''. זה חסר לי, אני מרגישה שוויתרתי על כשרון וחלום ילדות.

אני גם שוקלת לקנות מחשב נייד או נטבוק, משהו שאני אוכל לכתוב ולתעד בו, להשתעשע במילים, לחפש כל היום מוזה בשגרה האפורה והמשעממת.

מעבר לזה נרשמתי לקורס פסיכומטרי, וללמוד מילים דרך המחשב ולתרגל פה יעזר, גם בהמשך בלימודים אקדמאים. (גם לכם החלק השני במשפט נשמע כמו תרוץ עלוב?)

 

אבל איך רוכשים מחשב נייד? לפי מה? איך בוחרים ספק אינטרנט נייד?

לקחת חבילת גלישה בלתי מוגבלת בפלאפון ולחבר לנט בוק שאני אקנה עצמאית?

או לקחת את הדיל של סלקום של הנט סטיק ומחשב נייד במתנה?

האמת מזמן הפסקתי להאמין לחברות שמציעות מבצעים מושכים, אני ישר מחפשת את הקצ'.

 

ואם כבר איך מוצאים מחשב נייד בצבע ורוד מרקר? אני הרי לא מתפשרת על איכות.

 

שתהיה שבת שלום ונתראה בשמחות.

 

 

נכתב על ידי האישה , 19/3/2011 17:54   בקטגוריות חסר משמעות, מרמור מרמור מרמור, קאמבק, צבא, שביזות, כתיבה, שופוהוליק  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של האישה ב-23/3/2011 19:19
 



לדף הבא
דפים:  

26,912
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להאישה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על האישה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)