אישה טיפשה מטבח מיטה

לפעמים אני מרגישה כמו דמות נוירוטית מספר ארוך וחסר כל פואנטה. מה שלא מונע ממנו להיות משעשע במיוחד, לרוב על חשבוני.

כמו דמות בכל אלפי הרומנים התל-אביביים שאני כל כך אוהבת לקרוא אני בעיקר מחפשת את עצמי, מקווה שיהיה מישהו שימצא אותי ויתלהב מספיק כדי לעשות אותי למשהו או מישהו.

ובנתיים עד אז כואב לי הראש.

את סוף השבוע הקדשנו לחיפושי דירות, ראינו שש דירות והצלחתי להתבלבל 12 פעם, לשנות את דעתי 20 פעם, להתעצבן 15 פעם ולהיות מעצבנת פעם אחת ולתמיד.

מעבר לקושי לקבל החלטות של מה אנחנו אוהבים ועל מה אנחנו מוכנים לשלם, הייתה מסקנה אחת חד משמעית, מזל שאנחנו הולכים להיות סטודנטים בבאר שבע ולא בתא. איך חיים בכלל עם דירות וארנונה במחירים כפולים, תנאי קבלה לא הגיוניים ומגוון עבודות סטודנטים משפילות.

טוב זה בטח יהיה לי מספיק גם בבאר שבע, מי אמר שאני לא מוכנה לרדת לזנות תמורת שכר מינמום?!?!

מצאנו את עצמינו מבולבלים, מסתובבים בבאר שבע, מנסים להבין איפה נגמרות השכונות, ואיפה הן מתחילות. ולמה הם צריכים להיות כאלה מקוריים ולתת לשכונות אותיות? ד? ו החדשה? ו הישנה? מה הם רוצים שם?!?! הכל נראה אותו הדבר גם ככה, בתים ישנים ובעיקר דירות קומבינה מפוצלות. אז מה זה משנה אם זה שכונה ד' או שכונה ו'? או בכלל ג'? (ראיתם, אני כמעט בקיאה, רק אל תשאלו אותי מה קרוב למה, ומה עולה כמה, כי כבר הספקתי להתבלבל)

תופעה חדשה שהתגלתה, היא שהזקנו ביום אחד, והמבורגר בבלק הוא לא עוד המבורגר בבלק, זה ארנונה, בלי הנחה, מכופלת. למה כל כך יקר שם? כנראה שסטודנטים וצעירים באים לשם רק לעבוד, לא לאכול.

ואם כבר מדברים על עבודות ומשכורות.

היום התחלתי לעבוד, ואני לא מרוצה מהעניין. אני לא מרוצה אף פעם משום דבר בעצם. אז זה לא משנה, כי אין חדש תחת השמש (ובקניון שלנו אין שמש, יש רק קור כלבים, מחסור בחמצן בסיסי ומחסור חמור באור שמש)

השכר הוא שכר מינמום, אסור לי לדבר בפלאפון (הגיוני..), אסור לי גם לסמס (למרות שרוב החנות די משמימה במהלך היום). אסור לי לגעת בקופה, וגם אם אני מתכוונת לעבוד שם בשלושים השנה הקרובות, גם אז לא נוגעים בקופה.

מסתבר שזה חטא אם שמים את המדבקה של המחיר בצד ימין למעלה במקום בצד שמאל למעלה.

אסור לשבת, לאכול, לנשום, רק לחייך ולמכור גרביים. או תחתונים.

לא, אין חזיות, רק טופים. איזה מידה את צריכה גברת?

בנוסף האמא של בעל המקום שהיא בת קרוב ל200, חופר לי שם על חוויות הלקוחות שלה, השכנים שלה, וכל מי שלא נראה לה (ובנינו, אף אחד לא נראה לה). המוכרת האחרת שם ממורמרת (ובעיקר מכוערת) ובעלה של הזקנה מחמם את הכיסא היחיד בחמנות ושם סחורה שהלקוחות בזה הרגע רכשו בשקיות. אכן עבודה משמעותית.

בשעת צהריים הם הולכים (תודה לאל) ומגיע בעל המקום, שמתנהג כמו חייל צעיר וחפשן, שנעלם כל רגע מהחנות והולך לחפש את עצמו. אלוהים יודע איפה. העיקר שהוא לא זמין כשיש לקוחות ורק לו מותר לעשות עסקאות בקופה.

ואני כבר לא מדברת על כמות הלקוחות ההזויים, והחופרים שמגיעים.

למשל הייתה לנו ילדה, שלא התאפקה עד שאמא שלה תשלם על התחתונים, ובאמצע החנות, היא התיישבה על הרצפה, ומתחת לחצאית שלה, הורידה את תחתוניה ושמה את החדשים. כל זה ללא בושה וללא רחמים.

מעבר לאלמנט ההפתעה מהמפגש הצמוד עם אוכלוסיית ישראל הנהורה שמגיעה לחנות, אני מרגישה שנשרפו לי כמה תאי מוח אחרי שחוץ מלשרת לקוחות משועממים שנוברים בערמות של תחתונים וגרביים סידרתי אלפי פעמים את הסחורה שלא הייתה צריכה סידור באמת. הדבקתי תוויות של מחירים, והושפלתי כשהם לא היו במקום הנכון.

אכן קשה להוציא תואר בגרביים, מחר יהיה דוקטורט בתחתונים.

עד הפעם הבאה, בה אגבש תמונת מצב על הלקוח הישראלי.

אבקש ממכם לקוחות יקרים:

1. כשמוכרים לכם הרבה תחתונים במחיר מצחיק, לא צריך לרדת לתחתית הערמה בשביל לגלות שדווקא את התחתונים שנמצאים בראש הערימה אתם הכי אוהבים

2. כשמבקשים ממכם מחיר מופרז על מוצר, זה הגיוני לעשות פרצוף לא מרוצה ולחפש משהו טוב יותר, כשדוחפים לכם גרביים זולות, פשט תקחו ותסתמו.

3. אל תבקשו למדוד תחתונים, בחיאת, הייתם רוצים לקנות תחתונים שמישהו אחר מדד?

4. החמיאו למוכרות על הסדר המופתי במדבקות של המחירים, כן, הדבקנו אותם במיוחד שתראו את המותג, את המחיר הישן (איזה לארג'ים אנחנו שהורדנו שני שקלים מהמחיר), ושחס וחלילה לא תפספסו את המחיר המצחיק (שהוא כמובן לפני ההנחה).

5. אל תשאלו אותי כמה זה 15 אחוז הנחה, אני עוד לא עשיתי את התואר שלי וכמו שאתם רואים, שאר המוכרות בחנות גם לא יעשו.

6. וזה לא מזיק לחייך, גם כשחופרים לכם ודוחפים לכם מוצרים שאתם לא רוצים. הרי אתם סתם תתנהגו מגעיל ובסוף תקנו.

7. לעולם לא תדעו מה אמרה המוכרת עליכם אחרי שיצאתם, ואלוהים, כמה שהן אוהבות לרכל. אז היזהרו לנפשותיכם.

עד הפעם הבאה.

האישה.

אם יש המצאה שהייתי שמחה שהייתה נחסכת מההורים שלי זה סקייפ.

ההורים שלי, צעירים בנפשם, אך בכל זאת בראש מורם מתקשרים לחמישים עם השנים. יושבים מול הסקייפ עם הבירה שלהם, צועקים עם החברים שלהם שנמצאים בקצה השני של היבשת. העיקר שהם את הבירה שלהם לא שכחו.

לא נורא, סוגרים את הדלת, ומתאפקים.

''אישה בואי רגע''

''לא רוצה''

''בואי נו...''

''אמא, לא רוצה.''

בסוף באתי, עשיתי שלום וברחתי. זה מה שחסר לי, שהיא תשוויץ, בבת האהובה שלה ואני אבוא עם הפיגמה הורודה שלי ובלי חזייה. נו באמת.

אז מצאתי עבודה, אחרי שמצאתי את עצמי מתלבטת בין חברת תקשורת גדולה לבין חברת הייטק עשירה. החלטתי שהמצפון שלי חזק ממני ואני מעדיפה לוותר על המשכורת של חברת ההיטק בשביל לא להרגיש ''לא נעים'' כשאני אודיע להם בעוד חודשיים שאני עוזבת והם צריכים לחפש לי מחליפה.

ביטלתי כבר את כל הראיונות, הודעתי שמצאתי עבודה, וביום שני אני מתחילה לעבוד. חבל רק שהחברת תקשורת החליטה לדחות אותי למחזור הבא. ולתת לי קורס בעוד לא ידע כמה זמן.

בלי להיות מודעים הם פשוט דפקו אותי וסגרו בפני כל כך הרבה אפשרויות. הרגשתי כאילו אני עומדת באמצע מסדרון ארוך וכל הדלתות נטרקות בפני ברעש מחריש אוזניים.

ניסיתי לשכנע את עצמי ללכת לחברת ההייטק שמאוד רצתה אותי, אך פשוט לא יכולתי לוותר על העקרונות שלי ועל האנושיות שלי וויתרתי גם על זה.

כל הכבוד לצהל, הוא לא אמור היה לחנך אותי להיות קצינה לא אנושית בעליל? כנראה שזה לא קרה.

החלטתי שאני מורידה את עצמי מההתמודדות לכל החברות הרציניות והולכת לחפש בקטן. משהו שיכניס לי כסף ואני אוכל לעזוב בקלות.

אז אחרי שלא התקבלתי לזרה (כנראה כי בראיון לא הראתי התלהבות ופשן לעבודה בזרה בשכר מינימום). מצאתי את עצמי מועסקת בחנות גרביים! מבדר כמה שזה לא יהיה. ככה תיארתי לעצמי את חיי אחרי הצבא, מוקפת בזקנים, גרביים ותחתונים בעשרה שקלים.

אני מקווה שיש הנחת עובד, אני חובבת תחתונים עד מאוד.

אז בראשון הקרוב אני מתחילה לעבוד, צפו לחוויות משמימות, ולשכר מינימום מעליב.

מה שמחזיק אותי זה למלמל בלי סוף שזה זמני, זה רק לחודשיים, בעוד חודשיים אני וחבריקו האהוב נהיה ביחד בבאר שבע כשכל זה מאחורינו.

ואגב באר שבע.

התחלנו בחיפושי דירה. מצאתי את עצמי עובדת בעבודה משרדית כשאני הפקידה, הלקוחה, המנהלת והמתווכת. מקבלים על זה עמלה? משהו?

התקשרתי לעשרות אנשים, התגמשתי עם לוזים, שאלתי שאלות והכנתי רשימת מועמדים פוטנציאלים. אחרי שההורים שלי עשו לי סדנא ב''תחפשי איפה בעל הבית ינסה לדפוק אותך''. תיאמתי עם מספר דירות שנראות טוב, ואנחנו מוכנים ללכת לחפש דירה.

אני מרגישה בחלום, בבקשה שמישהו יעיר אותי.

מסתבר שאני כמעט בת 22, בזוגיות ארוכה ואהובה, מחפשת דירה בשביל שנינו, השתחררתי מהצבא, אפילו הייתי קצינה וכיום אני עוסקת באיפה אפשר לחסוך ואיפה להרוויח, ואיזה צלחות אני אקנה לבית שלי.

התבגרתי מסתבר.

אני שוכבת במיטה, עם הלפטופ היקר שלי, אחרי מקלחת. עוד סת של בגדים נזרק לרצפה ויש חשש לשיזוף משקפי שמש שמאיים להתפתח בקצב הזה. ומוח שנשרף מעודף קרינה אחרי שיחות עם נציגות כ''א לא משכילות במיוחד.

מה ביקשתי? למצוא עבודה?

אז כתבתי קורות חיים מרשימים יחסית ל21 שנה לא מרשימות במיוחד, מצאתי כמה אתרים, כמה משרות. כמה קשה זה יכול להיות?

ואני בחופשת שחרור, אמורה לנוח. לא?

אז לא.

אבא (כרגע מובטל הייטק במקצועו) המליץ לי על האתר RUNNER

ומכאן התחילה ההתדרדרות.

בסופ''ש לפני ששלחתי את קו''ח החיים שלי לאתר, והספקתי להפיץ רק לכמה מודעות דרך האינטרנט. מצאתי לפתע את עצמי מתעוררת בשמונה בבוקר בבהלה במלון ששכרנו אני ובן זוגי מצלצול טלפון של בחורה שרוצה להזמין אותי לראיון. מגניב

אחרי עשר דקות, עוד ראיון. נחמד.

עוד ראיון. טוב הבנו.

עוד ראיון? אה, סתם ישראכארט. אני רוצה לישון. תודה.

ואחרי שסבלתי קצת מהטרדות בחופשה שלי, אך התאפקתי וסתמתי את הפה (ומי שמכיר אותי יודע שזה לא קורה הרבה) כי כל זה לטובה.

עם חזרתי מהחופשה שלחתי את קורות החיים שלי דרך האתר המדובר.

למחרת קיבלתי שיחות מרובות מכוחות אדם, שהתגלו כמטרידים ומעצבנים במיוחד, שטענו שלעבוד במוקד בשכר מינמום (עם בונוסים יוקרתיים) זה שאיפת חיי. ולא ברור להם איך בחורה שהייתה קצינה בצבא כל כך חסרת מוטיבציה ללעבוד ב''סביבה צעירה ודינאמית'' וכמה עשרות לקוחות עצבניים בטלפון.

תודה, אבל היה לי מספיק מזה בצבא.

אני באמת מעדיפה להיות סתם פקידה, בסתם משרד. לעבוד בשקט וברוגע ולדעת שאני תורמת למשהו, ולא לעצבים של עוד לקוח לא מרוצה מהצד השני של הקו.

ומה בסה''כ ביקשתי? להרוויח כמו שהרווחתי בצבא? עם המשכורת רעב הזאת זה לא אמור להיות בעיה.

אז מצאתי את עצמי נכנעת לכמה ראיונות במוקדים, ובין לבין מוצאת ראיונות שווים במיוחד (משרד עורכי דין, חברות הייטק) בתפקידי פקידה.

סליחה, היום קוראים לזה אדמיניסטרציה.

אבל לעזאזל, למה אני צריכה לריב עם הכוחות אדם האלה? למה אני צריכה להרגיש לא בסדר שאני לא מחפשת לעבוד במוקד?

אוקיי הבנו, זה הדבר החם הבא, ו''את נורא מוכשרת וקורות החיים שלך מרשימים''. אבל אם הם כאלה מרשימים, ואני כזאת מוכשרת איך מצאתי את עצמי יורדת לפסים לא נעימים כל כך?

''אני מצטערת, קורס של שש שבועות עם שכר מינימום והתחייבות לשנה זה לא משהו שמתאים לי היום''

''תקשיבי חמודה, את קצת קלולס בענייני האזרחות כנראה, ואני לא יודעת אם שמעת את המשפט ידע הוא כוח אבל...''

''תקשיבי, הייתי קצינה בצבא, שלוש שנים של שירות צבאי ואני יכולה ללמד אותך ססמאות מהסוג שאנשים הפסיקו להאמין להם, אני פשוט לא מעוניינת''

''את ממש עקשנית ואת סוגרת לעצמך דלתות לכל החיים.''

''אני מחפשת משרה לאחרי השחרור, לא לכל החיים''

''אז אין לי מה להציע לך יותר''

''אוקי, במידה ויהיה לך אשמח אם תפני אלי.''

''לא, תפני את אליינו''.

ניתוק.

ואו, זה לרגע הרגיש כמו לדבר עם חייל מילואים. אבל כנראה שיש משהו שלא הבנתי. היא מנסה לעזור לי או להעליב אותי?

הייתי בראיון בחברת תקשורת גדולה (עם כל המרמור, נמנע מהשמצות). או איך שכותבים את זה בתיאורי משרות באינטרנט ''שם החברה דיסקרטי'' (בהתחלה חשבתי שזה נורא מגניב לעבוד בחברה עם שם כזה).

לפני הראיון נציגת כ''א ששלחה אותי לשם, הכינה אותי שייתכן ויוצגו לי נתונים שלא יגרמו לי לרצות לעבוד בחברה ועלי להראות מוטיבציה למרות זאת.

הייתי מוכנה שיתארו לי משרה מפלצתית עם לקוחות מפלצתיים, והייתי מוכנה עם כל סיפורי הצבא שלי בכיס. אלא שמתארים שאת הנורא מכל כבר הספקתי לחוות.

אבל בראיון חשבו שזה יהיה קול לשנות את תנאי המשרה לחלוטין. שלוש שבועות קורס ושנה התחייבת.

מצטערת, אבל זה לא מה שהציגו לי בכוח אדם. ועם כל הכבוד. אני מתקשה להראות מוטיבציה לעבוד בחברה בכל תנאי.

בסגנון ה- ''פאק המשכורת, פאק התנאים, פאק ההתחייבות, אני מוכנה לעשות הכל ורק לעבוד בחברה הזאת שלכם, זה חלום חיי מגיל שש''.

אממ... לא.

טעיתי עם זה בצבא, למדתי לקח. לא בכל תנאי ולא בכל מקום.

עמכם הסליחה.

ומה הבעיה של החברות שלא מבינות שאני בת 21, הרגע השתחררתי מהצבא ופשוט המילה ''התחייבות לשנה'' יותר מידי גדולה עלי.

אם הייתי מחפשת קריירה עכשיו או העיקר להתחייב, הייתי נשארת בצבא.

ובכלל, תקראו לזה ''טראומות פוסט קצינה'', תקראו לזה ''טמטום''. אבל אני לא אוהבת להתחייב.

קשה לי להתחייב לפלאפון, לכרטיס אשראי, כרטיס מועדון.

כנראה שאם בן זוגי היה אומר בדייט הראשון שלנו ''אני מחפש מישהי עם התחייבות לשנה'' לא היה לנו עוד דייטים. למרות שהתאהבתי בדקה הראשונה בבחור. אבל הנה, בלי התחייבות שרדנו שנתיים.

אני וצהל שרדנו שלוש, אבל הייתה התחייבות, והיה לי חרא. אז זה לא דוגמא

כוחות האדם האלה והמוקדים השונים חייבים להפנים שבגיל הזה אני לא מחפשת קריירה, לא מחפשת את מהות חיי (שמבחינתם מסתכמת בעבודה במוקד), רק עבודה, כסף זמין ושיהיה נחמד.

וכמו שנאמר היום בשיחה עם עוד כוח אדם, בתוך תא הלבשה בקניון, תוך כדי שאני מודדת חזיות.

''את מפספסת את ההזדמנות שלך לשלוש שנים הקרובות, ובעוד שלוש שנים תמצאי את עצמך מצטערת ובעיקר חסרת כל''

''בעוד שלוש שנים אני אהיה בהליכי לימודים לתואר ראשון''

''בעיה שלך, שיהיה לך יום טוב''.

לילה טוב, וניפגש בשמחות.

אל דאגה, אני לא אנסה למכור לכם שם משהו.

אולי רק לשאול איזה בירה אתם שותים.

בדיוק ניגמר גולדסטאר בחבית. מצטערת.