טוב אז היום הזה התחיל רע... והוא המשיך רע. אני מניחה שגם יסתיים רע.
זה התחיל מזה שבבוקר הייתי בהלוויה של אודי גולדווסר (משפחה). חשבתי שיהיה יותר טוב בסוף מסלול.
זה מין טקס כזה שמודיעים לך רשמית שאחרי 8 חודשים של קריעת תחת וטחינות שלא מהעולם הזה- אתה לוחם. מזל טוב. כל הכבוד לצה"ל. קיבלת סיכת לוחם. (ז'תומרת סיכת תותחן, אבל לא מתגאים בזה אז מבליגים... מזייפים קצת. מכופפים את האמת).
אממה... במקום להיות מאושרת מזה שאת פוגשת את כל החבר'ה שעשו איתך טירונות ולא ראית אותם מלא זמן- הושבזתי!!! פתאום ראיתי איך הם, שהיו ביחד כל הזמן הזה ונשארו באותו מקום- אחד בתוך התחת של השני. ואני, שלא הייתי איתם כי העבירו אותי לצוות בעזה (פאקינג עזה!) פתאום לא קשורה. הרגשתי כ"כ אאוטסיידרית. לא שייכת.
אני שם, ק"מ בודדים מהרצועה, בצוות של אנשים אגואיסטים, אינטרסנטים, אינפנטילים ונימפומנים (נשבעת!), והם- החברים שלי מאושרים וטוב להם. הקנאה הורגת...
גם כן סוף מסלול...
גאוות יחידה אלעק.
כינוי:
אור17
בבלוג זה
בכל הבלוגים
