The Heart Never Lies

הנה אני שוב. מתקשה להרדם האמת חח 

אז התחיל לו הסמסטר השני, המערכת ממש קלילה ויש לי הרבה שעות פנויות.כרגע לא מרגישה כמו סטודנטית. אבל זה רק בגלל שזה ההתחלה וברגע שיתחיל להצתבר החומר ולהיות הכל יותר מסובך .זה יהיה מעולה כי אוכל ללמוד עצמאי.

מבחינה חברתית,כמעט כל יום אני סביב אנשים נפגשת או יוצאת.

אבל עדיין קשה להגיד שאני מרגישה שאני ממש מחוברת לכל אחת מהן או לפחות לאחת מהן. תמיד הייתי ככה בקשרים שמגיעים ממסגרת מסוימת, הן זה שבתקופת היסודי שהחברה הכי טובה שלי, הייתה דווקא לא זו שלמדתי איתה. אם זה בחטיבה, אותו סיפור וכמובן תיכון. איכשהו חברות בלימודים מבחינתי נשארות חברות ללימודים. נחמד להעביר את הזמן,בזמן או אחרי. מבחינת להפתח תמיד היה לי קשה.

אז אפשר להגיד שלמרות שאני מוקפת אנשים, אני מרגישה גם בודדה וחסר לי החברויות שהיו לי בארץ וכמובן החברה הכי טובה שלי.

אני תמיד תוהה אם אפשר למצוא חברות ממש ממש טובות בגילאים האלו, כי איך שהוא זה תמיד דועך

לפני כמה ימים היו לנו 4 שעות חופשיות ונפגשנו בבית של אחת מאיתנו, שם ציירנו על החלון את הדמויות של כל אחת. מי שציירה אמרה שקשה לה לתת לי מאפיין מיוחד, כי אני כל כך שקטה. אני יודעת שאני שקטה,אבל היה בזה משהו לא נחמד לשמוע. כאילו אני חסרת אופי

אנשים שמכירים אותי טוב, יודעים שאני ממש לא שקטה כשמכירים אותי ואני ממש שטותניקית. אבל פה אני הרבה פעמים הרצינית והזו שפחות צוחקת.

יש לנו הבדל גילאים קטן, אבל אני לא אהיה מהמתנשאות שאגיד שהם ילדותיות בשבילי. כי זה לא נכון, לרוב אני לא מרגישה שוני.

הכרתי פה מישהי ישראלית וקבענו להפגש פעם אחת, לא הפסקנו  לדבר והרגשתי שהיה לי ממש כיף איתה ואיבדתי את תחושת הזמן. נפגשנו כמה פעמים ושמחתי שסוף סוף יש פה מישהי שהיא לא לומדת איתי. ואז משרד החינוך פרסם מודעה לגבי לימודי רפואה בארצות אחרות והיא החליטה לנשור ועזבה.

זה ביאס אותי כי חודש אחד איתה הרגשתי יותר חיבור מאשר כל השאר. כנראה גם זה שהיא ישראלית ושפה משותפת משחקים פה תפקיד חשוב.

הכל נחמד, הכל הזול וכל מה שאני מרשה לעצמי פה, לא חושבת שיכולתי בארץ. אבל עדיין חסר התחושה של הארץ. השפה חסרה לי, כמה שמוזר שאגיד את זה. מצד אחד אני לא מרגישה יותר מדי מתוסכלת שאני נמצאת במדינה שאני לא יודעת את השפה, אבל בדר''כ זה ממש לא מפריע לי ויש בזה משהו גם נורא נוח. זה מטומטם להודות, אבל אין לי הרבה רצון וחשק ללמוד את השפה הזו. אני יודעת שזה מאוד חשוב ואצתרך ללמוד אותה בסופו של דבר כי אצתרך להיות פה 6 שנים.

לא שאני מצדיקה, אבל אני דיי מבינה עולים חדשים שלא ממהרים ללמוד את השפה המקומית במיוחד שאין חיבור.

רק מבחינת אוכל אני יכולה להבין יותר חחח

רוב החורף יש פה שלג, זה נחמד. אני מעדיפה קור יבש ללא רוחות. אבל גם בזה יש חסרונות. יש הרבה מאוד מקומות שזה גם נורא מחליק ואתה מוצא את עצמך מפחד ללכת. שלא לדבר על זה שאחרי זמן מסוים כשזה נשאר עומד, זה הופך לחתיכות שלג\ברד עם בוץ. 

בימים האלה לא נשאר שלג, הטמפרטורות קופצות ממינוס לפלוס. יום אחד יורד סוג של גשם עם שלג ויום אחר 12 מעלות בחוץ עם שמש חחח.

חסר לי החומוס,הקיץ והים.

 כשעוד היה שלג, אי אפשר להתווכח עם העובדה ששלג זה דבר יפה וכמובן הארמון המדהים הזה.

אז ההודעה שישרא נסגר לצמיתות הגיע גם אליי. למרות שהשמועות לגבי זה כבר רצות פה מלא שנים ומאז יותר ויותר בלוגרים שאהבתי ועקבתי עזבו. חלקם עברו לפלטפורמה אחרת אבל זה עדיין לא אותו הדבר.

גם אני כבר מזמן לא פעילה.

את הבלוג הזה פתחתי בשנת 2007 כשהייתי בכיתה ה'. אחת התקופות הכי בלתי נסבלות שזכור לי מחווית הבית ספר.

כל כך שנאתי את השנתיים האחרונות של היסודי. 

פתחתי את הבלוג בגלל חברה שהייתה לי ושהיום אנחנו כבר לא כל כך בקשר. היינו החברות הכי טובות.

היא הייתה גדולה ממני והייתה בשבילי כמו מודל לחיקוי.

התמדתי לעדכן בפוסטים חסרי פואנטה חחח ועם הרבה מאוד תמונות.

חלק מהדברים שגרמו לי להפסיק לעדכן שהייתי שמחה להפוך את הבלוג הזה ליותר אישי ואנונימי.

לא הרגשתי בנוח לרשום כאן על דברים אישיים שלי כי כבר קרה מקרה שדברים שרשמתי כאן התפלחו להורים שלי.

פריקת רגשות על אהבה גם לא באה בחשבון תמיד, כל אקס שלי היה מודע לקיום הבלוג שלי.

בתכלס נורא נהנתי לעדכן כאן. כמובן שאני אגבה כי אין כמו לקרוא דברים מהעבר ולהבין כמה ילדה קטנה ומטומטמת הייתי :)

אפילו הכרתי כאן מספר אנשים מקסימים במשך כל השנים.

אני אתגעגע לכל התקופה הזו ועדכנתי פה מהיסודי עד רגעי השחרור מהצבא.