כשאני כותבת בבלוג זה נראה לי דבר רגיל וטרוויאלי, כשאני מפסיקה לכתוב אני מתגעגעת לפה.

קשה לי להסביר היכן אני עומדת כרגע. הפסקתי ליטול את הכדורים על דעת עצמי, מה שגרם לירידה במצב הרוח והחזיר כל מיני מחשבות שליליות ששמחתי שנעלמו לתקופה מסויימת. אין לי את האומץ לספר את זה לאחד מהמטפלים או לאמא, לא יודעת למה.

אני שמחה שתקופת החגים הסרוחה חלפה ועכשיו הלימודים יתקיימו יותר מיומיים ברצף. אני מקווה שאני אתחיל להגיע באופן רציף ולא יום כן-חצי שנה לא, כפי שהיה בשנה שעברה. בימים בהם אני הולכת לביה"ס אני מארגנת לעצמי מן שגרת יום וכך אני נמצאת פחות בבית ומגיעה פחות למצבים עגומים, כפי שהגעתי לאחרונה. אחרי הכל זה לא נעים לייבב על רצפת הסלון או מעל לאסלה.

נשארו פה קוראים בכלל?