תקופה ארוכה לא הלכתי לרופא ההוא. בפעם האחרונה שהלכתי אליו שקלתי 5 ק"ג פחות מהיום, בגלל זה דחיתי עוד ועוד את הפגישות איתו, שלא יראה שמעדתי. היום אני חייבת ללכת, אז ניסיתי לכסות את הבושה בכמה פיסות בד עבות וגדולות. מי יודע, אולי הוא יחשוב שהידיים לא כ"כ שמנות ושאשלייה כזאת נוצרת בגלל הסריג העבה והגדול שאני לובשת. אולי מכנסיים שחורים יגרמו לרגליים להראות פחות גדולות ותיק גדול יטשטש את הבטן. אולי.

מה שבטוח זה שאם הוא יעיר הערה קטנה בנוגע לנושא, אני אפרוץ שם בבכי. העניין הוא שאני לא חושבת שזה לא מובחן, ברור לי שזה בולט לעיני כל, אך במידה ומישהו יאשר לי את זה במילים אני אתפרק. למרות שזה יכול להיות חיובי במובן מסויים...

אני מחפשת עבודה. כל אדם שמכיר אותי היה צוחק למשמע צמד המילים הזה מפי. העניין הוא שמעולם לא חיפשתי עבודה. תמיד חיכיתי שההצעות יגיעו אליי("אמא, עדיין לא דברת עם אנשים כדי שיסדרו לי משהו?") בעצם, לפני שנה וחצי בערך הלכתי לחפש עבודה במסעדה, הם מצידם אמרו שאני לא מתאימה ואני בכיתי כל הדרך לבית וגם כשהגעתי ייבבתי לאוזני אמי במשך שעה בערך. אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם דחיות. עכשיו אני מנסה שלכנע את עצמי שכולם מקבלים דחיות ושבסופו של דבר יקבלו אותי לעבוד במקום קצת יותר סמפטי מהצומת הקרובה לביתי. ואין לי לאן לברוח, מעסיקים גם שמנות ומכוערות.

כבר הפסקתי להאמין שאת התיכון אני אסיים עם תעודת בגרות ביד, מהסיבה הפשוטה שבשנה שעברה לא נגשתי אפילו לבגרות אחת ואין סיכוי שאני אשלים את כולן השנה. חשבתי לעבור לאקסטרני אך בביה"ס לחצו, ההורים עקמו את האף והפסיכולוג אמר שזה לא יתאים לי ושזו בעצם סוג של בריחה כי רוב הסיכויים הם שבסופו של דבר אני אסתגר בבית ומצבי ידרדר. עדיין לא החלטתי אם לעבור לאקסטרני או להשאר בביה"ס הכעור הזה, אך אני צריכה להחליט עוד השבוע. בכל מקרה אני הולכת לשם אחת לשבוע ועסוקה בלהסוות את עצמי ובייצירת שרבוטים שלא יביישו אף בוגר גן חובה.

"כשהיית קטנה צחקו עלייך ואמרו לך שאת שמנה. היום אף אחד לא אומר לך דבר בנושא. גם כי כולם התבגרו וגם כי את לא שמנה, הראייה שלך לגבי עצמך מעוותת. במקום ללטף את עצמך את מלקה בלי סוף. את בעצם האוייב של עצמך"