קשות הן הבחורות הישראליות. הן אגרסיביות, סנוביות, לרובן אין סטייל, וכל בימבה על חוף הים חושבת שהיא מלכת היופי אם היא מרוחה בקרם שיזוף ויש לה חזה מעל לממוצע. חבל רק שהכפתור במכנס שלה חושב אחרת. כשבן רוצה לפלרטט איתכן בפאב, הוא צריך לחשוב מה לא יישמע נדוש מדי, מה לא יישמע צפוי מדי, מה לא יישמע כן מדי ומה לא יישמע מטופש מדי. בקיצור, נגמרו לי המילים. הפלירטוט איתנו הפך לפרק הבא בסאגה של משימה בלתי אפשרית, ואתן מוציאות את כל הכיף שצריך להיות שם, כשמכירים מישהי/ו חדש/ה, ובכלל, בנאדם חדש,
נכון, יש בחורים מאותגרים אסתטית, יש בחורים וולגרים וגם ערסים לא חסר. אבל הבעיה הכי גדולה של הגבר הישראלי, היא סטנדרטים נמוכים מדי. הבחורות הישראליות הן סנוביות וחולות אגו בטירוף, משהו במציאות החיים הישראליות גורם לנו להיות קשות, מתנשאות ומתוסבכות. ואתן יודעות, בסוף אתן מתלוננות כמה קשה זה להיות לבד, וכמה אתן צריכות מישהו שיחבק אתכן בלילות. דו פרצופיות בהתלגמותה. להיות סנובית זה כיף פה ושם, את מרגישה נחשקת, את מרגישה מושכת וזה נותן זריקה של 30 סי סי לאגו. אבל בסוף, היא תשאר לבד, וכשגיל השלושים יתחיל להתקרב, היא פתאום תזכר, שצריך גם לתת צ`אנס לאנשים על רמה. אבל אז כמה מפתיע, היא תגלה שההיצע כבר הרבה פחות מרשים. אז ככה זה מתחיל. ניסתה להרדים אותי עם "בוא נשתגל", ואז התעוררה עם "בוא נתחתן". למרות שיש בחורות "מתקדמות" שמנסות לחקות דפוסי חשיבה גבריים, מה שיש לנו בין הרגליים זה עדיין לא בולבול. וטוב שכך, הצורך הבסיסי ביותר שלנו הוא הגנה וביטחון. ואת זה קצת קשה להשיג בהצהרות של "לא יהיה ביננו יותר מסקס". למרות זאת, לא מעטות חושבות שהן יכולות רק להזדיין, בלי לרצות יותר מזה (ואני ממש לא מדברת על אהבה). תפסיקו לנסות להיות מה שאתן לא.
אל תחשבו לרגע, שכל מה שכתבתי מהווה כתב זיכוי לבחור הישראלי. גם לו יש הרבה במה להשתפר, הוא צריך לדעת להתאפק יותר ולהסוות את החרמנות הבריאה שלו, הוא צריך ללמוד להיות טיפה יותר ג`נטלמן ולתת לכן כבוד, כשצריך והוא צריך לפתח מעט יותר אינטליגנציה רגשית. אבל הבחורים הם לא האשמים בסיפור הזה.
החשיבה הישראלית: אם את לומדת בניית ציפורניים אל תרשמי "סטודנטית" בפרטים אבל אם יש לך מחשוף גדול באמת לא אכפת לי מה את לומדת. 
הזכויות שמורות לי ** (:
_______________________________________________________________
שחקנית על במה שמלאה בכלום. בלי תפאורה , ללא תאורה . הכל טבעי . מול קהל של כלום . של אף אחד.
הכל בראש שלה. המחיאות כפיים הסוערות , צעקות ה"בראבו" .
נותנת את ההופעה של החיים שלה . היא שחקנית גדולה .
נותנת קידה מלאכותית ומחייכת ללא הפסקה "תודה ! תודה לכולכם! אני אוהבת אותכם ! " ירדה מהבמה ואספה את הפרחים הבלתי נראים שזרקו לה בצבע האהוב עלייה . סגול.
רצה למאחורי הקלעים . והיא עדיין שומעת את המחיאות הכפיים הסוערות . "הם רוצים אותי אני יחזור לתת עוד קידה " חזרה לשם בהתרגשות לרצות את קהל המעריצים שלה . ואין שם אף אחד רק כסאות שבורים תאטרון ישן . וילונות קרועים . וריח של אבק.
"מה קורה פה ? , איפה כולם ? " הלכה באכזבה למאחורי הקלעים. המראה הנוצצת שבורה , השמלה האדומה נעלמה . הנעלי עקב התלכלכו . האודם נשבר . הפודרה נפלה . "לא נורא , המעריצים שלי מחכים לי בחוץ . אני שומעת אותם " יצאה מחוץ לתאטרון . חייכה את החיוך היפה שלה . " אני פה ! , הגעתי ! " אבל לא היה אף אחד . עומדת בסמטה חשוכה מחכה למעריצים שלה שלא יבואו. חשוך וקר .
"איפה הם ? , הם לא אוהבים אותי ? "
הכל בראש שלה?
שחקנית גדולה על במה של כלום . מחכה למחיאות כפיים סוערות שלא יגיעו . חיוך מזויף שלא יגיע רחוק . תאטרון ישן כמעט שבור.
וחלום שלא ישכח לעולם .
מה שנותר לה זה רק לדמיין ... כי היא שחקנית גדולה
___________________________________________________________________-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
נ.ב