נקודת האיסוף

לא זה לא על סמים, עם בכל זאת בא לכם להמשיך לקרוא, תהנו.

החלטתי שאני חוזר לכתוב פה.

אני יודע שכישורי הכתיבה שלי נוראיים, אני דיי דיסלקט ואני אוכל לכתוב במזל פעם בשבועיים.

אבל בכל זאת, בא לי.

מה תעשו לי P:

למי שלא מכיר אותי.

קוראים לי ירון, אני גר בישוב בשרון, ואני לומד בפנימיה לחינוך סביבתי שדה בוקר.

קודם כל, "פנימיה, למה?!" בעיקר בגלל שאח שלי דחף אותי לזה, זה היה ממש חשוב לו, הוא למד שם. הוא סוג של אגדה במקום, הוא היה הש"ש הראשון (שנת שירות) והוא גם בנה בקתה, אולי אני יסביר על בקתאות בעתיד, ועכשיו הוא המדריך של יב'. הוא טוען שמקום יעזור לי להגיע להגשמה עצמית או בולשיט כזה. אני האישית, מתחיל לחשוב שהוא צודק...

"חינוך סביבתי? *מבט של ערס בשיעור מתמתיקה*" חינוך סביבתי זה, אםם, זה... אני בעצמי עוד לא ממש יודע, מה שאני כן יודע שזה חינוך עם דגש על איכות הסביבה, טיולים ואפילו מכריחים אותנו לעשות עוד בגרות (יש! -_-) בהכרת הסביבה.

ומאחר שתמיד הייתי "סביבתניק" (למרות שאני נגד הביטוי הזה, נמרצות!) כלומר, בן אדם שאוהב לטייל, מכיר את סוגי הצמחים, החיות האדמה וכו'. הביטוי נוצר בגלל הקנאה שהייתה לאנשים מפגרים(אימבסילים!) לאנשים החכמים והיפים שיודעים יותר מהם, סתם. לדוגמא בסוף היסודי הייתי הבן אדם שמרצונו שולף שקית מהתיק ודואג שהילדים(הבני זונות עם מותר לי להוסיף) לא ילכלכו, ובאותה הזדמנות לנקות קצת ממה שיש על הרצפה. אז ככה יוצא שהתואר יושב עליי טוב.

ולכן המקום הזה נועד לי.

אני באמת נהנה שם, וזה באמת סוג של הגשמה עצמית. למרות שמקום שלי עוד לא ברור. וזה קשה לי.

קשה לי עם זה שכל אחד מנסה "לתפוס" כמה שיותר, אבל אני לא חושב שיהיה לי יותר מידי בעיה עם זה, אבל זה עדיין מפריע לי, יכוליות כי רוב שנות הילדות שלי לא הרגשתי שייך מבחינה חברתית.

עוד דבר שמפריע לי זה לא להיות קשור לחברים הישנים שלי, לשמוע אל המורה החדשה לערבית, או כמה שמורה במדעים גרועה, ולא להבין מילה.לא לחוות איתם, אני מניח שבסופו של דבר הקשר שלי איתם ינותק, אני ממש לא רוצה בזה.

במיוחד עכשיו שיש לי שביתה והם לומדים באופן חלקי ויש להם הרבה שיעורים חופשיים, אני מתייבש בבית, או עובד(זה אחד היתרונות שבשביתה, אני יכול להרוויח עוד קצת כסף) הם חסרים לי.

זה יהיה אולי קצת פוגע להגיד את זה, אבל שאני שם ביום יום, אני לא מתגעגע. אבל כשרע לי, אני ישירות חושב עליהם. כמה שחסר לי משהו לדבר איתו.

קשה לי במיוחד שאין לי אף אחד שאני יכול לדבר איתו על בנות, כבר התרגלתי, הייתי שואל עם דעתם, את העצות שלהם, וזה היה עוזר פלאים.

ועכשיו לנוסע שרציתי לדבר עליו.

התמכרות לתחושה, אני מדבר על סוג שונה של התמכרות, אני קורא לזה "התמכרות למדבר" תסמינים אצלי: רצון עז לטייל כל הזמן, חוסר הכפתיות לבגדים שאני לובד (שיהיה נוח.), הרגשה של שייכות למקום, לנוף, ובכל זאת הרגשה של חופש בילתי מוסברת. .זה ממש מוזר, ואני מניח שרובכם לא הבנתם אותי, אני חושב שאם היו מנסים להסביר לי את זה לפני שהרגשתי את זה לא הייתה יכול להבין את זה כמו שצריך. אצלי זה הופיע רק אחרי לפחות שבוע באיזור (לא 5 ימים, ובינתיים זה היה אצלנו רק פעם אחת, שביתה בת זונה, אני נישארתי אצל אח שלי פעם אחת, אז יצא לי פעמיים) וברגע שאני חוזר הביתה, אני כזה: "איפה אני יכול לטייל באיזור שלי?", בלי הסעה כמובן, אז התשובה היא, שאין! אני מפנים את זה, וממשיך, אז נורא בא לי לבוא עם בגדי סמרטוטים למפגש עם החברים. אני עוצר את עצמי. ואז כעבור יום יומיים זה עובר, וה"התמכרות למדבר" נעלמת שלא הייתה. רק משאירה טעם של עוד.

מקווה שמי שקרא נהנה P:

ירון