נקודת האיסוף

אני מוצא את עצמי בזמן האחרון מתוסכל בבית, ולא מספיק זמן בשדה בוקר.

אני השגתי את מה שהעמלתי רבות כדי להשיג אותו.

רוב הבנות שאני מתחיל איתן מתחיל, מצליח לי, ולא שאני עושה משהו מיוחד. אולי בעצם כן...

הסוד בכלל לא מסובך, כל מה שצריך לעשות זה לעשות מה שאתה באמת רוצה.

בלי הגיון, בלי מחשבה. לסמוך על הגוף שלך, ואני שמח שזה מצליח לי, אבל זה עוד רחוק ממושלם.

ובכל זאת, אני לא מרגיש שאני רוצה את הבנות שמראות סימנים שהן רוצות אותי, וזה קצת מתסכל. אני לא רוצה קשר של רק חרמנות, זה פשוט לא כיף.

ראיתי איזשהוא סרט בנות גרוע. שאומר בסוף ברגע הגורלי, הגיבורה הלא קשורה שואלת למה אנחנו כל כך רוצים את הרגש הזה.

אז עונים לה, שזה הדבר הכי קרוב לקסם שיש לנו בני האדם.

אני סתם אהבתי את זה.

אז בזמן האחרון בגלל השביתה הזונה הזאת אני כמעט ולא בשדה בוקר. ולכן אני לא רואה את האנשים ששם.

אני עוד לא חוויתי את המקום, ואני חושב שאני עוד רחוק מזה.

השביתה לא נותנת לי שגרה שצריכה להיות בבפנימיה. עד כמה שהיא מוצדקת, נמאס לי להיות בבית.

ממילא השביתה אבל אני מרגיש איך הקשר שלי עם החברים הישנים מתחיל להיות חופף יותר ויותר.

החבר שהיה החבר הכי טוב שלי, אולי הראשון שהיה כל כך קרוב.

אני מרגיש איך הוא מתרחק, איך הוא משתנה. למשהו שאני הייתי מנסה לדאוג שלא יקרה.

אני מרגיש איך הגישה שלו לחיים הולכת להפיל אותו, אני לא בטוח שזה מה שיקרה.

אבל עם הוא ימשיך ככה, מצפה לו נפילה קשה.

ואז זה יוצא שאני לא פה ולא שם. ואני רק יכול לקוות שהשביתה תגמר כבר ושהכל יהיה בסדר.