11' הייתה שנה נוראית עבורי, בכל מובן שהוא.
שנה חדשה.
שנה של אכזבה, חרטה, עצב, בדידות, התנתקות טוטאלית, שנאה בעיניים, בכי, דם, דם.
שנה של בדידות בעיקר, כי אני באמת יכול לחזות את עתידי בכזו קלות.
פאק,
אני אפילו לא מבקש את כל זה, מילא אדם שהיה רוצה שיעזבו אותו לנפשו, אבל
לא אני בכלל, אני רוצה אנשים לצדי, אני רוצה לבלות ולעשות חיים, אבל האנשים הללו לא קיימים שם, לא עבורי לפחות.
ידידה בפייסבוק, סטטוס מיום שישי האחרון: ״אני רוצה לצאת היום, אבל אף אחד לא עונה לי!״
אליי התקשרת? לא.
ולא משנה שאת מכירה אותי שנים,
ושאת יודעת שאני תמיד מוכן בכיף לצאת,
ושרק לפני חודש אפילו הלכנו יחד להופעה נהדרת של אורפנד לנד.
שכחו מזה אבל, אין שום טעם להתעכב על הנושא, עוד משהו לטאטא מתחת לשטיח.
קירות, בכל מקום קירות.
אני מנסה את מזלי בכיוון הזה? צר לנו, מבוי סתום.
אחורה פנה לצד השני ואפילו לכל הצדדים שישנם? אותו הדבר.
אני חי את חיי בפאקינג מבוך, הקאטצ' הוא שאין דרך כניסה או יציאה, אין פרס באמצע, מבוך שטני שכזה.
תפסו אותי בחולצה וזרקו אותי לתוך מבוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
