לאחרונה האדישות רק מתגברת, אדישות לכל הסובב אותי בעצם. לחיים, לאנשים (המעטים), לתחביבי, לכל דבר שאמור לעשות לי טוב.

פשוט מתנתק. אבל מה זה משנה בעצם? כשמסתכלים על השמיים ורואים הרבה כוכבים, כשכוכב אחד נופל ומתרסק או נשבר לרסיסים, אף אחד לא שם לב אליו, במיוחד כשמדובר באחד כמוני.

כל הזמן מוכיחים לי מחדש, בין אם שמים לב לכך או לא, שאני לא באמת חשוב, שאני סתם עוד אחד, זוכרים אותי במעורפל, לא זוכרים יותר מדי, "אה נכון שכחתי לגמרי", לא משנה כמה דיברנו, כמה שיתפנו, כלום.

חשבתי שכשאני אחזור מאירופה, מהשבוע וחצי הזה בפולין וברלין, הראש יהיה הרבה יותר נקי, פתוח. טעיתי.
טוב, הוא היה, לבערך יום וחצי, ואז השיגרה הכתה בי מחדש, צבא - מילא. כל השאר זה מה שהרס אותי מחדש.

אני חולם על חוף ריק, שמיים כחולים, רוח קרירה נושבת, שוכב על החול, מוזיקה אטמוספרית מקיפה אותי, יחד עם קול הגלים יוצרת שלווה מטרידה אך נינוחה, תענוג.

הלכה לי המוזה.