המחשבה פתאום תוקפת אותי, שאפילו פה אין לי מנוס מההרגשה הרעה שסוגרת עליי כל פעם מחדש, כל מילה שנכתבת בסופו של דבר תשומש נגדי בכל סיטואציה שיכולה להתקיים, בחיים אי אפשר לדעת מתי זה יתחיל והיכן יהיה הסוף.
צר לי, אך אני בספק רב שזהו מקום המקלט לכל החסרונות שלי, כולם.
אולי בעצם אני כזה שקוף שלאף אחד לא אכפת אפילו טיפה, מהחסרונות, היתרונות (is there even any?) ובכלל מהקיום שלי, ואני בעצם מעמיד את עצמי באמצע היקום ובו בזמן מנסה להסתתר מאחורי כל חפץ דומם בסביבה הקיימת (על מי אתה בדיוק עובד? בחור מגודל שכמוך..)
אני רוצה להתבלט ולהיות במרכז ואני גם רוצה שיניחו לי לנפשי, טוב, לא בדיוק שיניחו לי לנפשי, אלא שיגידו את מה שאני בדיוק רוצה לשמוע, שום דבר אחר, כל מילה שלא נמצאת במחסן המילים המתבקש ישר מתפרשת כהעלבה, הקנטה או סתם אדישות טובה וישנה.
נכון, אני נורא רגיש לכל מה שקורה סביבי, עד כדי כך שאני תמיד מעדיף להקריב את עצמי כדי להימנע מרעש מיותר, ויכוחים, ניצוצות, שלא לדבר על קרבות ומלחמות. אני לא מתמודד טוב עם דרמות, קטנות ככל שיהיו הן עושות לי סחרחורת, התקפי פאניקה וחרדה מתמשכים.
כל זה מתקשר בסופו של דבר לפחד הזה, מלשתף את החסרונות הכי עמוקים שלי, כאלו שאני מתבייש בהם, וכאלו שאף אחד אחר לא יודע עליהם, ויחד עם זאת גם החסרונות הכי שטותיים, שוליים, בעיני אלו עמוקים בדיוק כמו האלו ממקודם.
אני מרגיש שכל פעם שאני עומד באמצע, שכולם מחכים למילה שלי, לדעה שלי, אני נאלץ בלית ברירה לחשוף את חסרונותי העמוקים ביותר, קטנים ככל שיהיו, ומפגשים חברתיים לרוב מאלצים אותי להתמודד איתם, בשלל צורות וצרות.
למרות כל מה שנאמר, הבלוג הרבה יותר עדיף מאשר כל אפשרות אחרת שקיימת, אז נמשיך לכתוב כל שטות קטנה שעולה לי בראש, נמשיך לקשקש.
הקשבתי היום לסאונדטרק המלא של טרילוגיית שר הטבעות, (כמעט) שעתיים של אושר צרוף ועילאי ביותר.
ובכל זאת, רמץ הרוגע שלי דומה לזה של הרוחות שתקפו את כל הארץ בשבוע האחרון.