אתמול זה הגיע גם לכאן - לירושלים.
עד שזה הגיע לעיר שלי,
זה היה מפחיד.
זה היה רחוק.
והרחוק מעצם היותו רחוק פחות כואב.
אנחנו לא היינו כאן, לשמחתי הרבה.
אני שמחה שאורי לא חווה את החוויה המפוקפקת של אזעקה.
כשהייתי בגילו ממש בגילו חמש וחצי, חוויתי את מלחמת ששת הימים בירושלים.
אני זוכרת שפחדתי מאד.
מאז חוויתי עוד מלמות,
יום כיפור, ולבנון הראשונה- אז גם היתי חיילת.
את הטרור והאינתיפדה ועוד מלמה במפרץ...
אבל החוויה ההיא של ששת הימים, מעצם היותה ראשונה ומעצם היותי ילדה.
היא הזכורה לי כמפחידה ביותר.
אני די מבוהלת,
בלילה חשבתי לעצמי מה אעשה אם תהיה אזעקה.
קודם כל אלבש מכנסיים.....(לא נעים לצאת למקלט בלי מכנסיים)
אקח את אורי שבטח יישן
אעיר את אבא וביחד נלך לנו בלחץ אטומי למקלט...
הכי פחדתי שלא אתעורר.
אמרתי לאבא שלי,
שאני מבוהלת,
מילא מלחמות לפני שהיה לי ילד....
אני אחראית רק לעצמי.
ועכשיו אני אחראית גם לאורי. גם לעצמי הרבה יותר.
קשה לי להסביר.
זו תחושה מבהילה.
עידית חברה שלי שיתפה בפיסבוק בתמונה.
(תודה עידית)
ואני שואלת את עצמי, ואל תרגמו אותי באבנים.
האם ניסנו הכל לפני שיצאנו לקרב??
האם דיברנו ודיברנו??
האם זה באמת באמת היה זה המוצא האחרון??
או אולי.....
מאחלת לכולם שזה יגמר, לחיילים אי שם שמרו על עצמכם,
לחברות שלי שבנהם שם...
המון המון כוח.
שתהיה שבת שלווה ורגועה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי