הו הו הו הו...תגידו לה...

גם אני לא יודעת...

:\ עוד יום שכזה...

קמתי בבוקר עם הרגשה שאני לבד. לבד בעולם הזה. אמרתי לעצמי כמו בכל יום בחודש האחרון..."מתחיל עוד יום"

חייכתי כאילו שמתי סוג של מסכה..להראות לעולם שהכל בסדר וקמתי מהמיטה...

הברזתי ממתמטיקה...כי במבחן היה גרוע...כן, אירוני...אבל ככה זה..

הלכתי להילה...דיברתי איתה בעוד אני בוכה...בוכה...ולא יודעת על מה.

בוכה.

שיחה עם הילה וחיבוק עזרו לי כנראה, אבל אני לא יכולה לסמוך על זה שהיא תיהיה שם  בכל בוקר לתת לי את החיבוק הזה, אחרי שיחה מרגיעה שכזאת..

היום עבר...עבר חלק..איכשהו.

מחר מתחיל עוד יום, אה..?

אבל העולם כן יודע, ושותק. בדרכים עקיפות פונה אליי..הולכים להילה, מספרים לה, מדברים איתה..

העולם דואג, גם אני.

דואג לעתיד...לעתיד הרחוק שאולי בכלל יגיע מהר.

מי יודע?

מנסה לעבור את זה. מנסה להסתיר אבל לא הולך לי...כנראה.