בו אוכל לקבור את עצמי כמה שיותר מהר וכמה שיותר עמוק.
הימים האחרונים היו לא קלים בהחלט, בייחוד אתמול, או שזה נחשב עדיין להיום, שנחשפתי בפניו והתוודיתי לגבי הכל, ומשום מה האבן עדיין רובצת לי על הלב ומסרבת לרדת.
במצבים כאלה, כשקמים בבוקר (או שכבר צהריים?) ליום חדש, השחרור והאושר אמורים אוטומטית לפרוץ מבפנים. אבל לא אצלי. אני רק קמתי מדוכאת יותר, בהרגשה חזקה יותר של אפס, בידיעה עד כמה אני פאטתית ורעה, עד כמה אני הורסת כל דבר שאני באה במגע עמו.
חזרנו. אבל אני לא רוצה. אני רוצה להיות לבד, כי זה מה שמגיע לי - להיות לבד. בלעדיו ובלי חברות. דין בדידות, זה מה שמגיע לי. רק אני והעולם הדמיוני שלי.
שום דבר כבר לא יחזור להיות כשהיה. הוא לא יסמוך עליי יותר, אני לא אסמוך על זה שהוא סומך עליי, ושנינו נזכור את המקרים המצערים האלה לנצח, כי אלה דברים שלא שוכחים.
אני רוצה לוותר... כרגיל, לברוח... לא רוצה את זה כבר, לא רוצה את הקשר הזה כי הכל נדפק... בגללי, בעיקר...
אוהבת אותו, אבל לא יודעת איך אני אוכל להסתכל לו בעיניים. לא יודעת איך אני אוכל לשמוע את ה"אני אוהב אותך" שלו בלי להרגיש הכי חרא שבעולם, כי זה בדיוק מה שמגיע לי.
הוא קיבל את הכתובת לפה, למקום שלי, למרות שהבטחתי שאני לא מסתירה ממנו כלום. ובאמת לא הסתרתי... רק רציתי להשתפך פה בלי להרגיש פאטתית מעצם ההתבכיינות שלי. רק רציתי לכתוב בלי לשמוע דעה של אף אחד שאני מכירה, בלי שמישהו שאני מכירה ינסה לנחם ולעודד במילים "יש לך הכל, אל תיהי מדוכאת", כי זה לא מעודד וזה לא מה שאני צריכה לשמוע כשאני במצבים האלה. אני רק צריכה לכתוב.
אבל עכשיו, משיש לו את הכתובת, אני נאלצת למחוק את הבלוג הזה. קרוב לוודאי שהוא לא ייכנס לפה בכלל, אבל עדיין תקנן בראשי המחשבה: "ואם הוא רואה את זה?". ואם הוא רואה את ההתבכיינות הפאטתית הזו?
הוא יודע עד כמה אני מרגישה רע בכל מצב כזה שלי, אני מספרת לו, פשוט חוסכת ממנו את התיאורים של הדמיון המעוות שלי שמוצא דרכים חדשות ומעוותות למוות בכל פעם מחדש. חוסכת ממנו את התיאורים של לדמיין את עצמי נחנקת למוות, תולה את עצמי או יורה לעצמי בראש כשהדם ניתז לכל עבר, והנשמה יוצאת החוצה ומחפשת לה מקום.
לא אכפת לי כבר עד כמה הנשמה שלי תתענה אחרי שאתאבד. אני רק רוצה לסיים עם זה כבר. במילא אני לא אזכור כלום בגלגול הבא
בבלוג זה
בכל הבלוגים
