אני מנסה להשתנות. לפתוח את הצ'אקרות, לדבוק באנרגיות חיוביות, להאמין שאני בוראת את העולם שלי עפ"י המחשבות שלי ולכן לחשוב רק חיובי. אבל איך אפשר לעשות את זה כשיש בנאדם שנמצא ברקע, הבנאדם הכי חשוב לך, שמדכא אותך ועושה לך רע?
במקום לתמוך, להיות משענת, להבין את המצב הנפשי שבו אני נמצאת, הוא נותן לנו להיסחף לריבים שטותיים, ניתוקי טלפון בפרצוף, מזכיר את השם שלה מדיי פעם, לא מביע הסתייגות ממפגש או קשר איתה, לא מביע נכונות לשנות את עצמו ולהיות יותר רגיש ואוהב ופחות קטנוני ומדכא.
אחרי 3 פרידות, אני יודעת שהבאה, אם תהיה כזאת, תהיה סופית לגמרי. אני לא הולכת לשחק יו-יו עם החיים שלי.
אני יודעת שכשאני אעשה את הצעד הזה, אם אעשה אותו, אני אגרום לעצמי הרבה כאב נפשי. אבל... לפחות הכאב יהיה מרוכז בתקופת זמן אחת, ולא ישתרע על פני עוד חודשים ושנים בלי יכולת להפסיק אותו, כי דיברתי איתו על המצב לפחות 3 פעמים ביומיים האחרונים, ומסתבר שאין הקשבה. אין.
קשה לפרק ככה קשר של שנתיים. אבל זה לא זה בשלושת החודשים האחרונים, אני מרגישה רע, אני מדוכאת, אני מרגישה מאויימת על ידי מישהי שלא אמורה לאיים עליי בכלל. אני אמורה להרגיש הכי מוגנת, בטוחה ואהובה כשאני בקשר, וזה לא קורה, והאמת? אני חושבת שהוא דיי נהנה מהמצב הזה. ומצד שני, בעצם לא. הוא לא רוצה ברעתי.
אני לא יודעת מה קורה כבר... אני חושבת לעצמי - "מה יקרה אם תסיימי את זה? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?"
"העולם שלי יתמוטט"
"אז תבני אותו מחדש. מקסימום - תתאבדי."
אז כן... אולי הגיע הזמן לעשות את הצעד הזה כבר, עם כל הכאב שכרוך בו. בלאו הכי המשפחה שלו שונאת אותי עכשיו והכל גם ככה מתפרק. אם אני ארצה בזה ואם לא, אני חושבת שזה נגמר כבר לפני שלושה חודשים, וחבל שאני נאחזת בזה בכל הציפורניים ומנסה לתקן משהו שכנראה כבר נהרס לגמרי, במקום להכיר בעובדה שזהו זה... אולי הגיע הזמן להרים ידיים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
