הלוואי שהייתי יכולה להתחבא מאחורי מסך של שנינות וציניות ודיכאון מדומה, כי למעשה הכל הולך כשורה ואני בעצם עוד סתם ילדת שמנת מפונקת. אבל זה לא ככה.
בתוך כל המסע הזה של החיפוש העצמי והניסיון לשינוי, להפוך את השלילי לחיובי, אני סותרת את עצמי פעמים רבות. יודעת שזה הדבר שאני הכי זקוקה לו, ומצד שני לא מאמינה לאני עצמי, כי היא משקרת יותר מדיי.
זו מן בדידות שקשה לי איתה, ומצד שני, אולי עדיף כך.
ואולי בדידות היא בכלל לא דבר רע. מצד שני, היא לא דבר רע כשבוחרים בה. אך כשהקללה נגזרת על מישהו, ייתכן שהיא יותר מנוראית.
למרות שהבדידות היא לא דבר שבחרתי בו בתקופה האחרונה, אולי זה הדבר שאני זקוקה לו יותר מכל. אני מנסה להילחם, לקבוע, לצאת, מפחדת לבזבז את טיפות החופש האחרונות שנותרו לי בבית, כי ברור לי שהשנה החדשה שאני עומדת לפניה קשה מאוד, אבל אולי בעצם לא צריך להילחם, אלא פשוט לשבת, להירגע ולעשות את מה שגורם לי להכי טוב.
אבל... מה אם מה שגורם לי להרגשה הכי טובה, הוא בעצם מפגשים חברתיים וצחוקים מלווים בעשן של נרגילה ו-וודקה זולה?
גיל הטיפשעשרה, indeed.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
