פשוט... נמאס לי.
טון הדיבור שלו, ההתנהגות, היחס שלו כלפיי... דיי! מספיק. אני צריכה לשים לזה סוף, ואני אשים לזה סוף כמה ימים אחרי היומולדת שלו. אני לא אהרוס לו את יומולדת 18. כנראה שעוד שבוע תגיע הפרידה הסופית.
לא משנה כמה אני מנסה לדבר איתו, כמה אני מנסה לתקן את המצב, כמה אני מנסה שיהיה בסדר... אין. זה לא עובד יותר. הוא השתנה, לרעה - יש לציין, וזה לא אותו אדם שהכרתי ואהבתי. ולצערי, זה לא מקל עליי בקבלת ההחלטה.
בא לי פשוט לקבור את עצמי מטרים מתחת לאדמה ודיי כבר.
ניסיתי היום לדבר איתו על מה שמציק לי, וכל מה שהיה לו להגיד זה "לא יודע", להמשיך עם השתיקה, וה"אין לי מה להגיד" שלו. "אני עייף". באמצע שיחה על משהו כ"כ חשוב, הוא עייף. אז בסדר, שיילך לישון.
אבל 10 דק' אח"כ, אני מתחברת לאייסיקיו ו"למרבה הפלא" - הוא מחובר.
"לא אמרת שאתה גמור? שאתה הולך לישון?"
"עוד מעט.."
אני, והרגשות שלי, שנינו - לא היינו מספיק חשובים בשבילו, מסתבר.
משחק לי אותה סופר-עייף בטלפון, כאילו הוא הולך להירדם על השפורפרת עוד שנייה. מסתבר שהוא לא היה עד כדי כך עייף אם הוא נשאר ער עוד 10 דק' אח"כ. זה מעניין.
כבר יומיים שלמים שכל מה שאני עושה זה לבכות רוב הלילה. לא רוצה. דיי. אני לא צריכה להרגיש ככה, אני לא צריכה לפחד, ולא צריכה להיפגע כל פעם מחדש.
חוסר הרגישות שלו פשוט מתעצם מיום ליום. הוא לא מכיר את המושג "אינטלגנציה רגשית".
אני מקווה שעם החברה הבאה שלו הוא לא יעשה את אותן הטעויות שהוא עשה איתי.
שנתיים... כ"כ כואב לחשוב על זה, על התקופה הכ"כ יפה שהייתה לנו, עד מלפני שלושה חודשים. קשר מושלם. עם מריבות, כמו בכל קשר, אבל אין מה להגיד - מושלמות בתור בני זוג הייתה בהחלט התחום שלנו.
אני לא יכולה להפסיק לבכות, ואני לא יודעת איך להפסיק את הכאב הזה. האמנתי באמת ובתמים שמצאתי את הסולמייט שלי, הנפש התאומה, האדם שאני אתחתן איתו. כ"כ הרבה תכנונים לעתיד, אחרי הצבא תכננו לעבור לגור יחד, אפילו דיברנו על חיות המחמד שיהיו לנו בבית. על החתונה עצמה.
בהחלט נשמע כמו תמימות של אהבה ראשונה, אבל זה לא היה זה. הייתה בינינו אהבה כ"כ חזקה... לא התאהבות, אהבה. לפחות מהצד שלי. אני לא יודעת אם אני אוכל להפסיק לאהוב אותו מתישהו...
אמא ישנה בסלון, ואני נאלצת להתייפח לי בשקט... עוד ועוד דמעות שצורבות לי את הלחיים.
למה זה צריך להיות ככה? למה?
אני כ"כ אוהבת אותו.... יהרוג אותי לראות אותו עם מישהי אחרת, אני לא יודעת אם אני אהיה מסוגלת להתגבר עליו, לא יודעת.. אני ממוטטת נפשית כבר שלושה חודשים ונראה לי שהגעתי לשיא ההתמוטטות ביומיים האחרונים. פשוט... לשיא...
אני רוצה למות. כ"כ נדוש, אבל כ"כ נכון. למילים האלו אף פעם לא הייתה עוצמה כ"כ חזקה, כמו שיש להן עכשיו.
אנחנו נפרד. אני לא יודעת מה יקרה אח"כ, אבל אולי אני צריכה להפסיק לחשוב על העתיד, כי הוא לא יועיל לי אם אני אומללה בהווה. זה היה צריך לקרות כבר מזמן, ואולי אם לא הייתי מסכימה לחזור אליו אחרי הפרידה הראשונה, אז הייתי קצת פחות ממוטטת עכשיו, אולי הייתי מצליחה להרגיש כבר טיפה יותר טוב בשלב הזה. אבל הייתי מטומטמת. 4 פרידות, ו-4 פעמים חזרתי אליו כמו טיפשה ולמרות שזה מאמלל אותי. חשבתי שאפשר לתקן את הקשר ההרוס שלנו.
אני מסתכלת על הקשר שלנו עכשיו בהשוואה לפעם ומתחלחלת. רק עכשיו אני מבינה עד כמה עצום הפער, וכמה קשה לגשר עליו, אם לא בלתי אפשרי לגמרי.
כנראה שזה באמת הסוף...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
