זה מתחיל בהתרגשות שלפני, הגוף מתמלא זרמים קטנים נעימים כאלה , פרפרים בבטן כמו לפני נשיקה ראשונה, העיינים מתמלאות דמעות והחיוך לא נושר לי מהפרצוף.
אחר כך מגיע הפחד של מאחורי הקלעים. חצי מאיתנו עסוקים בלחפש חריצים קטנים כדי להציץ אל הקהל, השאר רק מדקלמים טקסט. אני יושבת עד המדרגות שמובילות לשומקום ומעשנת, כי אני מכירה את הטקסט יותר מדיי טוב, את של כולם, כי אני מפחדת לראות איפה יושב הבוחן, כי מותר. הידיים מתמלאות זיעה בחריצים הקטנים, בקווים,כל שניה שעוברת רק מגבירה את הלחץ גם כשנידמה שהוא כבר לא יכול לגבור עוד.
מגיע תורי. אמא'לה. מתפללת שהחיוך לא ינשור ממני על הבמה, ואז הקהל יראה כמה אני מפחדת. מעכשיו אין עוד הזדמנות, לא חושבים לרגע על להתבלבל, אני מזכירה לעצמי כל מה שאני צריכה לזכור לקראת ויוי, נגמרו כל ההכנות לכבודה.
אני עולה לבמה, כל הרעש בראש הופך לדממה והעיניים מבריקות. רגע מסחרר, ממכר. יש לי 5 שניות לסרוק את הקהל, את 200 האנשים שבוהים בי וצוחקים, מנסים להתרגל לתסרוקת, לצהוב ולוורוד הזוהר במכנסיים, אני מנסה להתרגל אליהם, בידיעה שלעולם לא אצליח.
בכל פעם שאני יורדת מהבמה אני ממלאת מצברים מהצוות צריכה המון דלק לכל הקילומטרים האלה שאני סוחבת על הבמה. אנחנו נושמים ביחד את אותו האוויר חסר החמצן שיש מאחורי הבמה, אותו אוויר שאף פעם לא מספיק לנו. בדיוק כשאני מתחילה לעכל כל מה שורה סביבי אילאיל כבר נפרדת עם "מה? לא הייתם מעדיפים לסיים ככה את ההצגה? איך שאתם רוצים, כסף שלכם..."
חושך יורד
מוזיקה עולה ומתגברת
אנחנו נשאבים לתוכה
עוד שניה נגמר
נרד מהבמה הזאת ולא נעלה עליה יותר.
חודשיים של חזרות אינטנסיביות, כל השירים שלנו, הבדיחות הפרטיות, ההווי הזה שרכשנו לעצמנו, הווי שיכול להספיק ל10 צוותי בידור, הווי של ארבע משוגעות, חמש חולות נפש במחלקה סגורה אחת ששמה "משוגעת", הכל עובר לי מול העיינים. ונגמר.
עברו מאז 4 חודשים והזרמים עדיין שוטפים אותי בכל פעם שאני נזכרת. המחמאות לא נגמרות, אם לא נזהרים מרגישים מינימום כמו זוכי אוסקר.
זה החיים שלי, הדבר שאני הכי טובה בו, המגרש הבייתי שלי. החוויה הכי חשובה שעברתי בחיים שלי. העתיד שלי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: