מחשבות של בינתיים

הזיקנה המתקרבת ובאה הביאה אותי למסקנה שנמאס לי ללקק את התחת של טאטע.

למרות שאני אוהבת אותו נורא.

כל חיי חשבתי שאם אשמור על הכללים המטופשים בביה"ס לגן עדן, אולי אני אזכה גם באהבתו הבסיסית של מה שמו למעלה.

או לפחות בחיבתם של אנשי שלומו. לא אלה החתיכים, עם הכנפיים והאור בעיניים, אלא לפחות אלה הנשואים לו,

ששמו טבעת בד לראשם והם נקראים מחוייבים לו, אלה שמתערבבים בחיי כל הזמן, אנשי הכיפות.

באמת האמנתי שאם אני אבדר אותו יום יום בזמן איכות של מילים שהכתיבו לי לומר לו,

אפילו פעם אחת ולא 3 פעמים ביום, אני אזכה לסימן מלמעלה, שהוא קיבל את המכתב היומי והוא ידאג למה שהבין בין שורותיו.

אפילו ויתרתי על הרצון להשתולל, להיות, לחיות, לשתות, לעשן, להתנסות בזנות (שיש בה אחלה הכנסות..),

לפגוש אנשים, להתאהב בהם, להיפרד, לגעת בהם.

ויתרתי על היכולת להתפשט על הבמה, לזייף עם קול באישה ערווה מול צביקה הדר וחבורת בוהי המסך,

לזכות בלוטו, לאכול במסעדות גורמה נטולות פתקי פינגווינים המאשרים את הסכמתו של טאטע לאכול מיני חרקים.

ויתרתי על אלה. ועוד על הרבה נוספים.

על תנוחות במיטה, על שלישייה, על האפשרות לחיות כנזירה בודהיסטית בהרי ההמילאיה, במזרח הקסומה.

שמרתי על עצמי, כי באמת האמנתי שזה מגיע לו, שאשמור על תמימות כזאת, של בת אולפנא, הוא בטח יקרא לזה "בת מלך",

שכל כבודה נשאר בה פנימה ואף אחד לעולם לא יגלה אותה.

שמרתי על תמימות, לפחות מחוץ לבלוג הזה. על יושר, הגינות ועל צניעות שרצתה לפרוץ גבולות.

לא הרגשתי מזוייפת. כי הרגשתי שאני על דרכו של המלך,

שבסופו של משחק המונופול הזה, אני אגיע למשבצת האחרונה ויחכו לי שם 70 בתולות שילמדו איתי תורה

שבטח תאפשר לי להגיע לאורגזמה הכי שווה,

ואני אשב עם אבר(ה)ם הזקן, בנו והנכד שלו, אלה מהבייבל, שיפנקו אותי במיני תענוגים שלא ידעה נפשי את קיומם.

באמת האמנתי לו שהוא כל יכול, אבל בינתיים לא הוכח לי שהוא מסוגל להמון.

והמציאות, כרגיל, די מפתיעה. היא מנפצת מחשבות ילדות, חפירות אולפנא ושאר מסגרות שנועדו לשמר את כל הגחמות.

פתאום, ברגעי זיקנה של מי שלקחו ממנה כל רצון ורלוונטיות, שכבר נשאבה להיות אביזר נלווה. שכבר הרבה לא יתאפשר לה, 

פקחתי עיניים תמימות וראיתי אותם, את כולם. מוותרים על הכסא שלהם בכיתת שומרי המצוות.

מוותרים על היושר, ההגינות והצניעות. מאפשרים לעצמם להגשים חלומות. לשקר, לדאוג לעצמם, לדרוך על כולם.

ועדיין להישאר עם חותמת הבד על ראשם.

ומילא אלה- זו בחירתם. אבל אלוהים, טאטע שלי, הוא איתם!

הם זכו בו בשקרים, בחנופה, בזנות מוחצנת בסביבה. והם אפילו לא מקריאים לו את מכתבי קריאת שמע ושאר מנחה, תהילים ופרקי שירה.

הוא נכנע להם, התאהב בהם והשאיר אותי נטולת חוויות ונטולת אהבה.

ואז הוא ילחש לי " צדיק ורע לו, רשע וטוב לו ". וכל מיני הגיגי אמונה.

ואני אבטל אותו בהינף יד ואני אומר לו-

"אתה יודע, טאטע. אני רוצה להאמין שזו רק אשליה.

שלא ויתרתי על חיי בשבילך.

ואם עשיתי כן- אז שאדע, שעשיתי בחירה נכונה."

כי כך עברו שליש חיי בלא כלום. שאדע, לפחות בצומת זו, בה עיניי נפקחו. אם הייתי חוזרת על כל זה או משנה הכל. ולאן פניי, לאן מכאן?

אני צריכה סימן.

וכעת, טאטע שלי. אני כבר לא צריכה את זה רק בשבילי. כי כדרכך, או לפחות בביה"ס שמוביל אל הבית שלך, לימדו אותי "והגדת לבנך.."

ואני רוצה להעביר לימוד של אמת. לכוון את שאריות חיי לבחור נכון. להיות ראויים להזדמנות הזאת שנקראת חיים.