אתם יודעים איך זה מרגיש כשעצובים עד כדי כך שכל הגוף זועק מכאבים?

איך זה מרגיש כשהתסכול גובר על כל רגש של אושר אפשרי לא מאפשר לכם לנשום נורמלי?

כשהלב מחסיר פעימה? חוסם דרכי נשימה..

כשהמוח מסרב לתפקד

רק מזכיר כל פעם מחדש את אותם הרגעים ומהחשבות שגורמות לכם לסבל?

מותיר אתכם ללא תקווה.

העולם שלנו אכזר.

אכזר ואי-איכפתי אחד כלפי השני. אנחנו מוכנים לשבת בצד ולהתבונן כיצד אדם נלחם על נשימתו האחרונה.

משחקים אותה "ראש קטן" ומתעלמים. אף אחד לא יאשים אותנו. אנחנו "לא ראינו". ונמשיך להיות עיוורים.

כואב. כ"כ כואב לדעת שיכולתי לעשות משהו, לעצור משהו, לשנות, לפעול אחרת, ולא עשיתי כלום. אי אפשר לסובב את הגלגל לאחור, לצערי.

כמה שהייתי רוצה, לפחות חצי סיבוב.

כל פוסט שלי כולל את הקושי שלי לנשום. הקושי הזה גובר עליי מיום ליום. אני באמת לא יכולה יותר. אני רוצה לבוא ולהגיד לכם הכל בפרצוף. להתוודות.

להוריד מעצמי את כל הזבל הזה, המסיכות המגעילות שחונקות אותי.

להגיד לכם הכל הכל הכל הכל על כוווללםםם ולא לברוח! לעמוד מולכם! ל-ה-ת-מ-ו-ד-ד.

אבל אני אברח. אם היה לאן אולי הייתי אומרת, אבל אין לאן.

אני אשאר מסיכה, ואתם תתקדמו הלאה. עד שיום בהיר אתם תמשיכו בחייכם, אני אתוודה, ואפסיק את שלי ללא כל חרטות.

אל תתנו לאדישות להרוג אותם, ואותי.