הכתיבה משחררת

עילי בוטנר וילדי החוץ - תם ולא נשלם

תם ולא נשלם 
תמיד אהיה אותו אדם 
המחפש כמו כולם 
להיות עוד משהו בעולם 

הרבה זמן שלא כתבתי, אפילו המון.. וואו, לא הבנתי אפילו כמה זמן. אני תוהה אם זה כי אני "גדולה מידי" בשביל הבלוג או כי פשוט אין לי זמן באמת ובתמים. הדבר האחרון שאני רוצה להרגיש עכשיו זה שאני גדולה מידי, לשום דבר, אז בואו נגיד שזה כי הזמן דוחק.

אני עוזבת את הבית, בגיל 18 אחרי מספר חוויות בלתי מבוטל וילדות די מדהימה, אני אורזת מזוודות, ארגזים, בהבנה שאני הולכת לראות את הבית פעם בחודש. אני יודעת שהמטרה טובה, אני מאמינה בלב שלם שיש לי את הכוחות לעמוד בה אבל זה לא משנה את הגעגועים שאוכלים אותי מבפנים. סמינרים ארוכים ואני בבועה של השינוי שאני רוצה לעשות, ערכים ללמד ואידיליה לחיות אבל ברגע שאני חוזרת הביתה כל הבגרות נשארת מחוץ לדלת כי כל מה שיש זה אמא, אבא, והקטנים שלי. זה משגע אותי התנודות האלה בין שאיפה עצומה לבין רצון להיות קטנה.

לעבור לעיר חדשה זה לא קל, לעבור לבית חדש גם ועם 21 שותפים הכל בכלל מסתבך. אבל יש לי את המדהימים שלי, חבורה מוצלחת כל כך שאני לא יכולה שלא להודות כל יום על הצירוף המטורף הזה שהפגיש בנינו בשנת שירות. ועם כל האהבה יש את החברים של הבית, של ירושלים שהיא נשמת אפי, הבנות והבנים, שיחות נפש ויציאות לבר הקבוע. עם הבנות אני אשמור על קשר מרחוק ואת הבנים יצא לראות ומשום מה הכי קשה לי עם המרחק מש'... הוא באמת נהיה החבר הכי טוב שלי, כי אנחנו יכולים לא לדבר שבועות ואז לפתוח הכל או לצחוק ולשתוק. הוא מעלה לי חיוך, אני משוגעת על החיבוקים שלו, כיף לי איתו (ואני מתה על זה שהוא אומר שהוא אוהב אותי כשאני מורידה שוטים בשורה). לפעמים אני חושבת אם אולי אני קצת אוהבת אותו..?

אז אני בורח ונוסע אלייך 
וכל חלום הוא כמו ניצוץ בעינייך 

DanDan הלוואי שאת מה שהרווחתי לא אפסיד, חברים הם המשפחה שאנחנו בוחרים לעצמנו.