הכתיבה משחררת

החיים כאן לא קלים, השעות, התנאים, המלחמה המתמדת על לקבל אנשים ואת השוני שלהם. החניכים מחזקים אותי, האהבה אליהם והקשר איתם פשוט מדהים אותי כל יום מחדש. קשה לי להסביר את התחושה הזאת של הדרכה, שאתה משמעותי בשביל מישהו ודרך זה מרגיש משמעותי בשביל עצמך. פתאום יש תכלית לא אגואיסטית לחיים שלך, הדברים שאתה עושה הם לא למען האושר שלך. למרות שכל השיתוף הזה יוצא לפעמים מכל החורים יש משהו מדהים בזה כשאני מצליחה להיות חברה, ולא סתם בסדר או להגיד רק שלום, אלא באמת שיהיה לי אכפת מאנשים שבחיים הרגילים שלי לא הייתי מעיפה בהם מבט שני. לחיות ככה מכריח אותי להתמודד עם עצמי על נושאים שתמיד יכולתי להתחמק מהם.

ויחד עם כל הקושי והחיובי שבתהליך הזה, אחד הקשיים הכי גדולים הם החיים הנפרדים בבית, כשאת יוצאת מהבועה וצריכה להתמודד עם העולם החיצוני שנשאר אותו דבר כשאני רק משתנה. כבר אין לי את הנחמה של החברים מהבית, יש נחמה מהחברים בגרעין אבל לפעמים אני משתוקקת רק למישהו שלא חיי בביצת השיתוף הזו. ואולי בגלל זה אני נופלת כל כך מהר, מצד אחד בצעדים קטנים ומצד שני בקפיצת ראש. פתאום יש לי נקודות של שקט בשבועות העמוסים, של כמה הודעות או של פגישה קצרה. במסגרת הזו שבה חייבים לעבוד על לאהוב אחד את השני הצורך שלי בחום אנושי מרקיע שחקים כי אני זקוקה לאהבה ממישהו שלא 'צריך', שלא חתם על שנה איתי, ואני מתמכרת לזה ושונאת את זה שאני צריכה את זה כל כך. אני כועסת על עצמי כשיש לי צורך שלא אני יכולה לענות עליו, כשאני תלויה בעוד בן אדם. אני נטרפת ממחשבות על מישהו אחר ומתעבת את ההתרפקות שלי על רגעים משותפים. תודה לא' שהצליחה קצת לסדר לי את הראש ולהרגיע אותי שמה שיהיה יהיה, שאושר לא מגיע במנות גדולות ולעיתים קרובות לכן הניסיון שלי להשמיד אותו הוא אידיוטי ואני פשוט צריכה "לזרום". לא שאני הטיפוס הזורם אבל לא יזיק לתת לזה ניסיון.

אני פשוט לא בפוקוס אמיתי, אני רק מריצה בראש את הדברים הקטנים האלה שגורמים לי לחייך כמו סתומה ומרגישה שמחה לרגע.

DanDan יש לי סוודר חדש וענקי שאני רוצה לעבור לגור בו.