לאחרונה חזרו לנשוב בעולמנו רוחות המלחמה הקרה. עוינות מוסווית בין רוסיה המתעצמת לארה"ב העוצמתית כבר קיימת וניכרת בכל פינה, החל בנאומו ההיסטורי של פוטין בועידת מינכן, דרך התגרויות חיל האוויר הרוסי בטיסות מעל בסיסים אמריקנים וכלה במתיחות בקוטב הצפוני. כאן ינסה להגיש לכם לה קגו סקירה אישית - לא מחייבת, לא מקצועית - אבל באה מן אדם המתעניין ועוקב אחר הנושא כבר זמן רב.
אז האם דרכנו למלחמה קרה שניה? כל ניסיון לענות על השאלה הזאת הוא יומרני מעצם הוויתו, אבל ניתן לומר כי ישנה סבירות גבוהה שכן. האם היא תהיה גדולה במימדיה כראשונה? ספק שכך. ארה"ב ספגה מכות כואבות בעירק, באפגניסטן, באמריקה הלטינית ובמקומות רבים אחרים, אך אף אחת מהן לא התקרבה להיות מכה מוחצת. לפני שלושים שנה ספגה המעצמה הפסד צורב בויאטנם, בשנים שבהן ספגה בת בריתה, ישראל, הפסד תודעתי במלחמת יום הכיפורים. דבר מזה לא מנע ממנה לשרוד אחר כל אויביה. עם כל מנהיגותו וגאוניותו של מנהיג רוסיה, לא נכנסת ארצו למלחמה הקרה השניה באותו מצב שבו נכנסה לראשונה, אז כבשו החיילים הסובייטים את ברלין והניפו את דגל הפטיש והמגל במקום שבו היה לבו של שלטון הרייך השלישי. אז, למרות שארצות הברית נפגעה הרבה פחות מן המלחמה שכלל לא הגיעה לשטחה, נחשבה ברית המועצות למנצחת הגדולה. היום, אף על פי הגאווה המתחזקת שמפיח פוטין בקרב הציבור הרוסי, אין ניצחון כזה שאפשר לנפנף בו. בעוד אז היתה תחת חסות מוסקבה מחצית משטחה של אירופה, כיום שוכנים האיחוד האירופי ונאט"ו על סף דלתו של פוטין, במדינות הבלטיות ובבלקן. במזרח התיכון השתנה מאזן הכוחות ללא היכר עם כיבוש עירק ו"עריקתן" של מצרים, מדינות הקווקז (שוב החצר האחורית של רוסיה) ובמידה מסוימת אף לוב אל צד המערב.
אז במאזן כוחות כזה, למה בכלל תהיה מלחמה קרה נוספת?
שני גורמים עיקריים נמצאים במרכז הדרדרות העולם למצב של מלחמה קרה. האחד - שאפתנותו של פוטין, להחזיר את ארצו למעמד של מעצמת על - שאיפה שלא תוכל להתממש אף אם ארה"ב תכיר בה, וסיטואציה שכזו לא נראית באופק. הגורם השני - חריצותם של הסינים, אשר לאט ובשקט כובשים את הכלכלה העולמית, מציגים התקדמות טכנולוגית מופלאה וכוח צבאי ניכר. יתרונם - בנחישות האינסופית ובשקט בו הם עובדים, הרחק מדעת הקהל העולמית. גורמים אלה הביאו לפריחתם כפטריות אחר הגשם של רמזים לעימות בין-גושי נוסף.
אז מה יחזק את ארה"ב והמערב?
בראש ובראשונה מן הגורמים האפשריים אשר עשויים להעלות את כוחה של ארה"ב, נמצאת הפיכה ליברלית באיראן. מהפכה כזאת אינה בגדר חלום, ויתכן שקיומה העתידי אף סביר. מהפכה שכזו תהיה מכה קשה מאד לרוסיה. ראשית, בעצם הוויתה, תמוטט את שלטונו של אחד מבני הברית הגדולים של רוסיה וסין; שנית, תפתח בפני ארה"ב והמערב צוהר אל מרכז אסיה, איזור ההשפעה האחרון של רוסיה וסין; שלישית, תבודד באופן סופי את שלטונו הסורר של אסד; רביעית, זרם האספקה לאירגוני הטרור דוגמת החמאס, החיזבאאלה ואירגוני הטרור בעיראק יחלש עד לזרזיף קלוש; וחמישית, תהווה את האישור האחרון להפיכתו של המזרח התיכון לאיזור הנמצא בשליטה אמריקנית כמעט מוחלטת. על כן יעשה פוטין כל שבכוחו לשמר את שלטונו, גם אם המופרע, של קיצוני הדת באיראן.
גורם שני אשר עשוי לחזק את ארה"ב במידה משמעותית הוא שקיעתו של "הגל האדום" באמריקה הלטינית - גל של סוציאליזם אשר איים לשטוף כליל את החצר האחורית של ארה"ב. מדינות לטיניות כונצואלה, ניקרגואה, בוליביה ואקוודור בחרו מנהיגים סוציאליסטים ואנטי-אמריקנים, ובראשם הוגו "ריח גופרית" צ'אווס. שלטונו של צ'אווס נדמה יציב וחזק, וארה"ב תשקע בתקוות-שווא אם תיחל לנפילתו; עדיף יהיה אם תשלים בקיומו של פידל קסטרו נוסף בחצר האחורית שלה. גם לגבי התבססותה של ברזיל כמעצמה אין דבר אשר ניתן לעשותו - רק לדאוג שהמעצמה החדשה תשתייך למחנה המערב. אולם יש ויש מה לעשות בנוגע לכל המדינות האחרות אשר נשטפו בגל האדום. במידה ובבוליביה, אקוודור וניקרגואה - ובמידה מסוימת אף באורגואי, פרגואי, צ'ילה וארגנטינה יבחרו שליטים פרו-אמריקנים, תוכל ארה"ב להסיח את דעתה מן הנעשה באמריקה הדרומית ולהפנות את משאביה מזרחה.