אהבה צעירה. עדי וערן.

אז זה הפרק הראשון שלי על עדידוש וערנוש המתוקים.

למי שלא מבין את מהלכי הפרק הראשון אנחנו עוקבים אחרי שני סיפורים. יום שלפני ויום שאחרי. תעקבו כמו שצריך.

אתם עוד תתאהבו בהם שלא תוכלו להבין למה הם... אופסי ספויילר.

אפסיק או שאתחיל?

הפרק הראשון נקרא: 14:34 הפעם הראשונה.

השעה: 10:30. המקום: הדירה של אנט ג'אנסון.

"פאקקקקקקקקקקקקקק! לא, בבקשה תגידי לי שזה חלום!" אמרה עדי אחרי שהביטה בשעון והבינה, היא מאחרת. ביג טיים. חרא בריבוע.

"אממ, זה חלום עדידי.. או.קי? אבל את צריכה לרוץ, כאילו, כדאי שתרוצי.." עדי בכלל לא הקשיבה לאנה ולבדיחות העוקצניות שלה היא רצה לכל פינה והודתה לאימה בליבה על שלימדה אותה לארגן הכל מראש למקרה ו.. תאחר. היא לבשה את הבגדים שעד אז היו מקופלים יפה ונעלה את המגפיים היקרות שקנו לה הוריה בשנה שעברה ליום הולדתה ה-19. היא כל כך אהבה אותם, מגפיים שחורות וגבוהות שמגיעות עד לברכיים ועליהן כל מיני גזירות וקשרים שניראו בעיניה נורא אינדיאניים.

אנה פיהקה והתמתחה כאילו הרגע התעוררה ולא כאילו חברה שלה נמצאת בצרה, שוב הציניות.

"אל תשכחי ת'איי.. לא משנה." היא שתקה ברגע שראתה את המבט שהיה לעדי על פניה כשאמרה לה לא לשכוח לקחת את הדבר הכי חשוב. המוזיקה שלה. ללא המוזיקה שלה עדי לא יכולה להתרכז בכלום. וכרגע, היא רק רצתה לעלות לרכבת ולדפוק ספרינט לאוניברסיטה, עם המגפיים שהיו לרגליה היא חששה מהרעיון של הספרינט והתפללה שלהוריה היו מספיק קשרים ופרוטקציות כדי לתת לה הזדמנות למרות האיחור.

השעה: 10:45. המקום: המרתף של ערן.

"היי, מאמי, בוקר טוב.." היא נישקה את מצחו וחייכה, חיוך מושלם כזה אבל גם תעשייתי כזה. חיוך כזה שלא נוצר בידי טבע. חיוך מלאכותי. פלסטי.

"מותק, מה קורה לך? לא ידעתי שאת בתאדם של בוקר." הוא החזיר נשיקה ופיהק, היא התרחקה ממנו כי פיו היה מסריח מאלכוהול, היא קמה לשירותים הצמודים ועשתה כל מה שבת עושה בבוקר אחרי שינה עם בחור, ניסתה להיראות טוב למרות שהיא רק התעוררה. היופי שלה היה מלאכותי ופלסטי כך שלא היה הרבה לסדר.

"ערני, מה עושים היום?" היא חזרה למיטה בקפיצה והביטה בו בחושניות.

"את חושבת מה שאני חושב נכון?.." הוא נראה מבולבל לגמרי.

"אני רוצה להישאר במיטה אבל כבר שילמנו על הטיסה."

"וההורים שלי יהרגו אותך אם תבטלי את זה."

"אני בטוחה שאתה תגן עלי.." היא נישקה את חזהו החלק, הוא צחק.

"That makes one of us" הוא הרים את השמיכה וקם. הוא התמתח והשרירים שלא היו לו גרמו לו להרגיש useless.

"מאמי, אתה יודע שאני לא אוהבת כשאתה מדבר באנגלית."

אני לא יודע אם שמת לב, ניצן, אבל אנחנו טסים למדינה שבה השפה הבינלאומית היא אנגלית. שמת לב?"

"איי נואו. איי ג'וסט דונט לייק אינגליש. מאמי" היא הביטה בו בפני כלבלב והוא התגרה.

"I need to take a shower and to get dressed so pack your most valuable things and lets go." הוא נכנס למקלחת. ערן היה בנאדם שעיר. הוא השתדל להתגלח כל בוקר ולהתקלח כל בוקר אבל שיערו היה ארוך, מעבר לאוזניו והוא לא אהב אותו ככה, אז החליט להסתפר בבית. אחרי שגמר להתגלח ולהתקלח הוא אפילו לא החליף מפיג'מה הוא ישר רץ לאימו שהייתה בקומה העליונה כי חדרו היה מרתף וביקש לעשות גלח.

"אלוהים נתן לך שיער כל כך יפה וככה אתה גומל לו? אין מצב שיש לך גלח. ברור ערני? אני לא מרשה לך. נעשה לך כמעט קצוץ, שיהיה לך שיער חלק ומגניב כזה מעל לאוזניים, אני צריכה שתיראה מגניב ומדליק לבחינות בעוד יומיים." היא חטפה מידו את המכונת גילוח ולקחה מספריים ביתיים במקום ועשתה את עבודתה הכי במקצועיות שיכלה.

"תבורכי בילדים בראיים ויפים."

"אני כבר מבורכת בכך." היא חייכה והכניסה את המספריים למקומם. בינתיים ערן חזר לחדרו.

"בפעם הבאה תבקשי ממנו שיברך אותך בילדים שאכפת להם. מה דעתך?"

"אל תהייה דביל, שלמה." היא הביטה בבעלה וחזרה לשתות קפה מספל ה-'אימא-הכי-טובה-בעולם' שערן הכין לה בצעירותו.

השעה: 11:00. המקום: רכבת תחתית.

"פא פא פא.." עדי מיזמזה את המוזיקה באוזניה והביטה בשעון כל דקה, היא מיתנה את הבהייה בשעון לרק לכמה שניות במקום ל.. נצח.

"Can i sit here?"

"Sure" היא הזיזה את תיקה הדק וחסר התכולה והניחה לבחור שניראה בגילה, בלונדי ושרירי, מוצק כזה להתיישב.

"What are you listening to?"

"Some pop american bulshit" היא הביטה בו בעניין.

"I'm James who r u?" היא הופתעה מההיכרות המהירה. בדרך כלל לקח לה זמן להיפתח לאנשים.

"I'm addie." היא לחצה את ידו והשתדלה לחייך. היא שמחה שכבר הכירה אמריקאי, היה לה קשה לדבר איתם. השפה תמיד הייתה לה קצת קשה.

"So r u going somewhere?" הוא התעניין.

"Umm.. yeah. i am going to an audition at the 'armor' university"

"What r u auditioning for?"

"Ah.. drama. acting.." היא זזה עם ידייה, היא אהבה להביע את דבריה בעזרת ידייה, היא אהבה לזוז, בכלל, "theater."

"Well i am off. good luck. nice to meet you. call me whenever." הוא נתן לה פיסת נייר של מסטיק או דבר מה עם המספר שלו וירד בתחנה.

השעה: 11:27. המקום: המרתף של ערן.

"טוק טוק טוק.." נשמעה דפיקה בכניסה לאמבטיה הפרטית של ערן. זאת ניצן. בטוח.

"מי זה?" הוא סידר את הבגדים שלו וארז את כל החפצים החשובים שהיה צריך מהאמבטיה.

"ערני, מתי יוצאים? אנחנו נאחר ת'טיסה."

"למה מה השעה?!" הוא סגר את הריץ' רץ' במהירות ויצא מהאמבטיה.

"כבר אחת עשרה וחצי. והטיסה ברבע לאחת אז הנחתי שכדאי שנמהר." היא עמדה מולו, לבושה בפיג'מה ומלאה במשהו שנראה כמו מסטיק.

"ניצני, יש לך מסטיק בשיער ואת בכלל לא לבושה או ארוזה לטיסה ואז את אומרת לי שנאחר?! מה זה אמור להיות?" הוא נהיה עצבני והחליט ששום דבר לא יגרום לו לפספס את הטיסה. הם צברו מהירות והתחילו לתפוס את עצמם בידיים, ניצן התכוננה וארזה והוא סידר את חדרו ונעל בכספת מה שלא רצה שהוריו ימצאו כי ידע שאימו מתכננת לנקות את חדרו ברגע שיצא מהבית.

השעה: 11:45. המקום: תחנת אוטובוס\נמל תעופה.

"פאק, פאק, פאק, פאק!" עדי רצה הכי מהר שיכלה, אבל פיספסה את האוטובוס האחרון לשעה הקרובה שיצא לאוניברסיטה, היא תצטרך לקחת מונית שעולה המון או לרוץ, היא החליטה לרוץ. רצה. רצה. רצה. רצה.

"לא משנה מה יקרה, אני יודעת שכל מה שצריך לקרות קורה." היא נעצרה במעבר חצייה, וניסתה לעצור מונית, אחרי שחמש מוניות חלפו על פניה, היא התעצבנה ולא יכלה לסבול את זה יותר, היא נעמדה באמצע הכביש וחיפשה בין תורי המכוניות מונית ריקה, הראשונה שראתה התחילה כבר ליסוע והיא רצה אחריה ונעמדה מולה, מוכנה למות רק בשביל להגיע לאודישן.

"נו, ניצני נו!" הם רצו ורצו ממש כמו עדי. העיקביות בסיפור הזה מדהים אפילו אותי. הם רצו ברחבי הנתב"ג, תחילה מזוודות ואחר כך דרכונים ואז עוד פעם דרכונים ואז דיוטי פרי, ניצן קנתה הרבה שוקולדים וערן קנה הרבה סיגריות ומצלמה. הם עצרו בחנות ספרים בשביל לעשות בלגן קטן לפני הטיסה ורצו לשער B5 בשביל להספיק את הטיסה. הם הגיעו כמעט ראשונים ובמהירות התיישבו בשורת המעבר שבין 'עסקים' ל'תיירים'. המעבר הכי טוב במטוס.

"נקסט פליז." אמר בחור לבן שיער וזיפיו לבנים גם כן, בזמן שעדי ניכנסה לאולם הריק, היא נעמדה באמצע הבמה.

"יאס מיס, your name, please?" אמרה בחורה בעלת משקפיים בצורת חרמש ותסרוקת הדוקה. בטח מכירה את אימה.

"Addie Waltz." היא אמרה בחשש, הבוחנים חייכו בהתפאלות ועדי התחילה לעשות את הקטע שהתכוננה אליו כל חייה. המהירות שבהתחלה והמהירות שבסיום הדהימו אותה ותוך רגע היא גמרה את המונולוג, קדה קידה ויצאה בחשש.

"Thank you for flying air airports we will soon start the movies and drinks. please listen to the movie that is being played now and be still."

"את מאמינה שאנחנו טסים לארה"ב האדירה?! המקום בו נמצאים בראנג'לינה והמקום בו הבורסה צונחת?!"

השעה: 14:30. במקום: חדר ההמתנה שנמצא בסמוך לאולם האודישנים.

"אדי וואלטץ'?" שאלה הבחורה עם משקפי החרמש.

"יאס?" קמה במהירות והוציאה את האוזניות מאוזניה.

"אני שמחה לבשר לך שהתקבלת למגמת התיאטרון שלנו באוניברסיטה, אלה הם הטפסים הנדרשים וסכומי הכסף ומעט מידע על המעונות. אני מקווה שתיהני. ואל תשכחי למסור ד"ש לאימך שישתבח שמה." הגברת בעלת משקפי החרמש הייתה אדיבה מאוד ונתנה לעדי לא מעט דפים לקרוא, אבל לעדי לא היה אכפת. היא הכניסה את הדפים לתיק ואת האיי-פוד שלה לתיק והוציאה את הפלאפון שלה, היא חייגה לאנה.

"הלו?" נשמעה אנה מעופפת מהצד השני, כנראה הרגע התעוררה. שוב.

"נו, נו, נו, נו! תנחשי. נו!" עדי הייתה מאושרת.

"התקבלת?" אנה פיהקה.

"כן, כן, כן ועוד פעם, כן! יש!" עדי ניתקה את הפלאפון והתחילה לתקתק אס אם אסים יבשתיים אל הוריה בארץ.

"סילחי לי, מה השעה?" שמעה את הגברת עם משקפיי החרמש אומרת מאחוריה.

"עכשיו שתיים וחצי." אמרה, ממלמלת מהתרגשות.

"והתאריך? יש לי פשוט שעון שקניתי לבן שלי ואני לא מצליחה לסדר את השעה והיום."

"היום ה.. 12.11.08 תאריך מצחיק.. 12.. ל-11.. חה חה" עדי לא הפסיקה לתקתק עד שהוריה יחזירו לה תשובה. עדי ידעה שהוריה היו עסוקים מאוד והניחה שייקח לאס אם אס שלהם הרבה זמן להגיע, זה איכזב אותה מעט. היא הניחה את הפלאפון והסתובבה אל הגברת האדיבה, "להתראות ותודה רבה לך."  אמרה עדי היא לחצה את ידה של הגברת ורצה החוצה.

השעה: לא ידועה. המקום: מטוס, מחלקת תיירים. שורת מעבר.

"סילחי לי, דיילת.." ניצן לחצה על הכפתור שמזמין דיילות במשך כמעט שעה עד שמישהי הופיעה והרימה את ידה בחוזקה והזיזה מהכפתור. אגרסיבית נורא ועצבנית מאוד.

"יס? וואט קאן איי דו פור יו?"

"אני וואנט קולה וויט' לימון אנד אנות'ר פילו. ככה אומרים כרית..? פילו?" היא הביטה בערן שישן עמוק וניסתה למצוא תשובה מהבעה האטומה שהייתה על פרצופו, "וואטאוור. פילו אנד בלאנקי. או, וואיט! וואט דאיי יז איט?"

"טודאי יז דה 11, טו דה 11. סונדאיי." הדיילת הלכה במהירות מהמקום כי לא רצתה להקשיב לדיבור המזוויע של ניצן.

"ערן, מאמוש.. קום כבר.." היא ניענעה את כתפו והוא קם במהירות.

"אע יפה שלי?"

"באיזה יום יש לך אודישן..? שני או שלישי?"

"שני בצהריים, למה?"

"סתם רציתי לוודא שאנחנו לא נאחר." היא הביטה בטלוויזיה שמעליה ושמה את האוזניות.

"למה שנאחר? ניצני? הלוווו? לא משנה.." הוא הסתובב וחזר לישון.

השעה: 14:34. המקום: הכניסה לבניין האודישנים. הכניסה לאוניברסיטה.

"אאאאאאההההההה!" עדי צעקה ונפלה ישר על הישבן. [תחת, אנשים!] הדפים התפזרו והאייפוד נחבט ברצפה והבחור שמולה נפל לאחור גם הוא.

"פאק, אני ממש מאחר. איים סורי. רילי סורי." הוא עזר לה לקום, הם בכלל לא החליפו מבט, היא סידרה את חולצתה ומכנסיה והוא הרים את הדפים שלה ואת האייפוד ה-כנראה, מת שלה. היא לא שמה לב שהוא דיבר עברית ותוך שניה החליפה את מתג השפות ודיברה גם היא. שפת אם לעולם לא נעלמת.

"אוי לא. ההורים שלי יהרגו אותי. זה שייך להם.." היא לקחה ממנו את האייפוד ואז את הדפים.

"אני כבר מזמן לא חייב כלום להורים שלי, אבל אני מניח שאני חייב לך אייפוד חדש?" הוא סידר את מכנסיו שכבר לא היו מסודרים וישרים אלה ממש מקומטים.

"חייב? לא, אתה לא חייב. ההורים שלי לא יהססו לקנות לי אחד נוסף, אפילו שניים. אם אצליח לתקשר איתם.." היא סידרה את הדפים הם היו מקומטים ולא זהים בצורתם, היא הניחה שתיתן לו את המספר טלפון של הדירה של אנה למקרה ובכל זאת ירצה להחזיר לה טובה.

"הנה, זה הטלפון שלי בדירה, אם יהיו לך בעיות עם האייפוד אל תהססי להתקשר. גם אם בחורה עונה." לרגע אחד נדמה היה לעדי שהוא ממש מוכר לה, היא הביטה בו לשנייה, הוא קרץ בעינו השמאלית כאילו אמר בדיחה והשניים צחקו באילוץ.

"עדי." אמרה ובאה ללחוץ את ידו.

"ערן." הוא נתן לה כיף במקום לחיצה, "אני יודע שזה נשמע רע, אבל אם תירצי לחכות לי מחוץ לאולם האודישנים.. אשמח לשבת איתך על קפה, אחר כך.. ואולי לדעת מעט יותר על האזור פה, בכל זאת.. ניו יורק ענקית."

"אממ, אוקי." השניים הסתובבו לכיוון האולם והלכו ישר לאודישנים.

"תחכי לי פה, היי, בלי לזוז!" הם צחקו והוא נכנס לאולם.

"מעניין אם כדאי לי לספר לאנה על זה, היא בטח תרצה להכיר אותו. אנה כזאת.. אני לא מאמינה!" היא לחצה על כפתור ההפעלה עוד פעם ועוד פעם, זה לא נדלק, "פאק, פאק, פאק" היא לחשה, "פאק! זה לא עובד.. לאאאא.." היא הכניסה פניה בין שתי ידיה ונישענה על ברכיה, מידי פעם מרימה את ברכיה, מחכה שיצא עם חיוך על פניו.

"קוט דא בולשיט! וואטאוור! שוט דאט פאק אף." ערן יצא מחדר האודישנים עצבני, הוא החזיק בידו את הפלאפון שלו ועל חזהו התיק שלו, באלכסון מכתפו עד מותניו. הוא הביט בעדי וחזר אל הפלאפון, כנראה הייתה לו שיחה עם מישו.

"הלו? ניץ? למה? לא אני מנסה להבין למה, לא יכולת לחכות? קוט דא שיט אני יודע בדיוק מה את עושה עכשיו, אל תנסי לעבוד עלי. את עובדת בבית הקפה עכשיו לא? אז איך את מדברת איתי? אסור לך לדבר בפלאפונים בזמן העבודה ניץ. את חושבת שאני לא יודע?! מה את מתממת? טוב, תסתמי ת'חור שלך ותעופי חזרה לעבודה." הוא ניתק בכעס והתיישב ליד עדי.

'theres nothing i could say to you..' השיר של אבריל לוין התנגן לעדי בפלאפון והיא בשלומיאליות ובהלה, ענתה.

"הלו? היי אנה, בדיוק התכוונתי להתקשר אלייך. מה זאת אומרת..? את צוחקת? באמת? לא. ברור... אני באה ברגע זה, אוייש אבל, אני מחכה ל.. מישי שהכרתי, היא חדשה פה.. בניו יורק היא ביקשה שאחכה לה ושנלך לשתות קפה אחרי האודישן." היא הביטה בערן שקם וסידר את הבגדים שלו בשנית. הוא לקח את ידה של עדי, היד שלא החזיקה בפלאפון, הוא הרים אותה וקרץ שוב.

"לא משנה מה זה, זה בטח לא חשוב." אמרה לבסוף לפלאפון ובאנחה ניתקה.

"אני די בטוח, שבגלל שאמרת את זה, זה ממש חשוב. חוקי מרפי." הוא גיחך והם יצאו מהבניין.

השעה: 03:30 בבוקר. המיקום: המטוס לניו יורק.

"Thank you for flying air airports we will soon be landing please go back to your seats." הדיילות עברו בין האנשים לבדוק אם ירצו לזרוק דבר מה ולבסוף הנחיתה התחילה.

"אני אוהבת אותך ערני.. אתה יודע?"

"בטח שאני יודע ניץ. גמאני אותך." הוא נישק אותה לרגע ואז הביט במסך הטלווזיה שמעליו שהראה את הזמן המהירות הגובה ועוד כמה דברים אמריקאיים.

"תגיד את זה.." היא הייתה מנומנמת.

"להגיד מה ניץ?"

"שאתה אוהב אותי.." היא התעוררה.

"אני לא חושב שאני צריך. את יודעת לבדך להגיד את זה."

"ערן אתה לא אוהב אותי?!" היא התפרצה.

"וואו, לאטה מעולה.." היא אמרה אחרי שטעמה את הקפה שערן הזמין.

"זה כל היופי בלאטה. שהוא מעולה." ערן לגם מהאייס קפה של עדי ונהנה מכל רגע, "איכ מזעזע."

"סליחה? אני מתה על אייס קפה. אני מעדיפה לשתות את זה בחורף מאשר שוקו חם או.. לאטה."

"איכ. אויש, שנייה.. טלפון.." הפלאפון של ערן צילצל והוא ענה במהירות, "הלו? כן, מדבר. אילנה? מי זו?.. אהה. בוודאי שאני זוכר, איך אפשר שלא?" קרץ לעדי, "אפשר לעזור לך? מה? את רצינית? עכשיו? כאילו רציני?! יש! יש! אנ'לא מאמין. תודה, תודה. אין שום בעיה. כן, בהחלט. אני אבקש. תודה תודה תודה. להתראות, ביי, ביי."

"אתה נראה מאושר." אמרה ולגמה עוד שלוק מהאייס קפה, ערן קם וזרק כמה דולרים על השולחן.

"תיקראי לחשבון.." הוא ביקש ובינתיים הדליק סיגריה.

"למה?"

"כי אנחנו צריכים ללכת לצלם לי את כל הדפים שקיבלת, כי התקבלתי גם!" אמר בזמן שהחזיק את הסיגריה עם פיו.

"לא נכון. די!! באמת?"

"אהה! יא באבי!" היא קמה מאושרת ובלהט הרגע היא חיבקה אותו.

"איזה כיף לנו.." לחשה. טעות.

"יש לי חברה." אאוץ', פאדיחה.

וואו זה ארוך.

למקרה ולא הבנתם ערן וניצן חברים והיא לא ממש מרגישה שהוא בליגה שלה, ערן אוהב את ניצ פשוט לא יודע איך לומר זאת.

ויום אחרי, עדי וערן נפגשו ובינתיים הכל הולך חלק. או שלא..