אהבה צעירה. עדי וערן.

אז הגעתם לפרק שעוסק בסגירת הסיפור של ערן וניצן.

אני לא אבלבל אתכם היום אבל אם כן יהיו בעיות רק תגיבו ואבדוק.

פרק שני: ניצן וערן.

"ערן מאמי, אני יודעת מה אתה חושב עלי. שאני טיפשה וחסרת מוח.. אבל זה לא נכון. אני יותר חכמה משאתה חושב ואני בקלות אפרד ממך."

"יופי." הוא אמר וקם, יוצא מהמעבר, לוקח את המזוודות מלמעלה והולך בין האנשים לכניסת המטוס.

"ערן, אל תהיה תמים וטיפש. תגיד משו. אם לא תגיד לי מה אתה מרגיש אני אפרד ממך." היא קמה גם כן והלכה בקו מקביל איתו.

"ניצן אל תעצבני אותי, אין לי כוח עכשיו. טסתי מלא שעות שאין לי בכלל כוח לזכור ואני ממש לא רוצה להיות זה שיתפרץ עליך באמצע המטוס. אז סתמי."

"ערן!!!" היא יללה. "אל תהיה מגעיל כזה. בגלל זה נירה וניבה נפרדו ממך. עכשיו כשאני חושבת על זה, כל החברות שלך היו עם האות נון בתחילת שמן. פריקי."

"ניץ. תסתמי ת'פה שלך." הוא נעמד באמצע המעבר, לא מוכן לזוז, הוא הביט בניצן במבט מאיים והתחיל לנאום, "אני טסתי עכשיו במשך שעות, אצלנו עכשיו בוקר, מוקדם בבוקר, ניצן, ואצלם השמש כבר עומדת באמצע השמיים, אני אמור לישון עכשיו בארץ ואת גם כן וכשישנים שותקים אז אני אשמח אם תשתקי עכשיו ותפסיקי לבלב לי ת'מוח עם אוהב אותי לא אוהב אותי. את יודעת בדיוק איך אני מרגיש אלייך ואת לא חייבת לפתוח את הנושא העדין הזה בדיוק פה ובדיוק עכשיו. אם יש לך מה להתלונן לכי למחלקת התברואה. ותסתמי ת'פה שלך!" הוא המשיך ללכת בזעם ונאנח רבות. כאשר עמדו בכניסה לנמל התעופה, מנסים לתפוס מונית היא לא דיברה. כשנהג המונית התחילה איתה, היא לא דיברה, גם ערן לא, זה איכזב אותה. כשהם הגיעו לדירה וערן שילם לנהג מעט משהיה צריך היא לא דיברה. כנראה נקם בו על שהתחיל איתה אבל היא לא דיברה. היא הרגישה נבגדת, ודיכאונית. היא רצתה רק ללכת למיטה, לשכב ולא להזיז שריר. היא רצתה לבכות. בצהריים בזמן שערן הכין ארוחת צהריים, משו קל ממצרכים שמצא במרכולת למטה. קצת ביצים והרבה ירקות. הוא שם לה צלחת עם חיוך ונישק את לחיה ואמר לה מה שרצתה כל כך לשמוע. שלוש מילים קטנות וחשובות כמו שאומר השיר. "אני אוהב אותך. הכי בעולם." אוקי, מר דיוק, חמש מילים.

"ערני!!" היא אמרה בקול צייצני וקמה בקפיצה וחיבקה אותו באושר. "מה זה כל כך קשה?"

"זה לא קשה אבל זה גם לא פשוט. הרגשות שלי הם לא משחק ניץ וכשאת צריכה יחס של אהבה וחום את לא צריכה לדרוש אותו בצעקות וברבריות. את צריכה לרמוז אותו ולזרום איתי.." הוא חייך בערמומיות והיא ידעה בדיוק למה התכוון.

"ערני, מצאתי עבודה." אמרה בפתאומיות אחרי שהחזירה חיוך ונשיקה אבל התיישבה לאכול, מה שרמז לערן 'לא הלילה, אתה בעונש.'

"כן? איפה?" הוא לקח מעט מהסלט ירקות המאולתר שהכין ונגס בחסה הקרירה והרטובה.

"זה בבבית קפה פה ליד. זה שעות נוחות וכסף טוב." היא חתכה את החביתה, "הבנו איתנו מאפרה ערני?"

"מדליק." הוא שמח, "לא, אבל יש כאן." הוא הוציא מאיזה מגירה מאפרה מאולתרת. כוס זכוכית שנראיתה כמו קערה.

"אני אעבוד בין שמונה בבוקר לאחת וחצי, ואז אחזור הביתה לצהריים ואז אחזור לחנות משעה שלוש עד שבע. אני אקבל 15 דולר לכל שעה."

"כסף טוב מאמי? שיהיה. כנראה שאצטרך למצוא עבודה בשבילי גם. אולי על הדירה ההורים שלי משלמים אבל על החשמל והמים והטלפון וכל השאר.. אנחנו משלמים אז אל תדברי בטלפון יותר מידי ורק כשצריך ממש תדברי בפלאפון. כי זה יותר יקר."

"ערני, אתה יודע כמה ההורים שלי מרווחים לשנה?" היא הדליקה סיגריה ועשתה עיגולים באוויר.

"לא מאמי, אפ'עם לא דיברנו על זה." הוא אכל בראוותנות, הוא גווע מאז הטיסה, האוכל היה מזעזע.

"כמה מיליארדים. אבא עובד במייקרוסופט במשו חשוב."

"עוד מעט תגידי לי שהוא ביל גייטס ושאת בת מאומצת." הוא צחק אבל ניצן הייתה רצינית מאוד.

"לא, אבל הוא פגש אותו, הם ידידים טובים והבת שלו, היא כל כך יפה שאתה לא מבין, ערני. אם ההורים שלך משלמים על הדירה, אז אבקש מההורים שלי לשלם על כל השאר ועל האוכל והשיחות בפלאפונים אני ואתה נשלם. איך?"

"ניצני, אני מת עלייך. מת. מת. מת."

הזמן עבר מהר. שום דבר לא קרה. שום דבר מעניין לא קרה. ערן וניצן הלכו לבדוק את בית הקפה, התברר שאסור לדבר שם עם פלאפונים בזמן העבודה מה שגרם לניצן לכעוס ולמחאות ולערן להיות חיובי בעניין הצימצום.

במשך הלילה הם חגגו עם הרבה אלכוהול והמון ממתקים, בבוקר, ערן לא קם ובסביבות אחת השעון מעורר של ניצן העיר אותה כדי שתקום לעבודה.

"ערני אתה צריך לקום. אתה תאחר." היא ניענעה אותו. הוא הסתובב אליה ושאל אותה מה השעה, "עוד מעט שתיים. תתכונן אתה צריך ללכת לאודישן." ערן הפך לער לגמרי תוך כמה שניות. הוא קם מהמיטה ודפק את הראש בקיר בטעות, הוא לבש את מכנסי האתמול ואת חולצת ההיום לקרת האודישן, הוא התגלח והתקלח, הוא ציחצח את שיניו וסידר את תיקו. לקח את המונולוג איתו ורץ לרכבת.

"Hey, can i sit here?" שאל איזשהו בחור בלונדיני.

"Sure." הבלונדי קם והתקדם כמה קרונות קדימה, הוא התיישב ליד אנה. [בקרוב תבינו למה אנה]

במשך חצי שעה ערן נסע ברכבת ולא ירד באף תחנה, הוא לא ידע שתחנת האוטובוס שיוצאת לאוניברסיטה הייתה כל כך רחוקה מהדירה שלו והניח שלפעמים צריך להקריב דברים למען מטרה טובה. ברגע שהרכבת נעצרה הוא דפק ספרינט לתחנת האוטובוס ועלה במהירות.

השעה: 14:33. המקום: כניסה לבניין האודישנים.

"אאאאאאאאההההההה!" ופה בערך הגעתם.

איך?!

לפחות זה מסביר פחות או יותר מה קרה בערב שלפני.. אחח החיים טובים.

בילבלתי לכם ת'מוח?

המשימה הושלמה.

להתראות בסופשבוע הבא.

ליאור3>