בגדיו דלים ונפשו עייפה. ילד קטן ושקוף, כזה שפגש את העולם כבר מזמן. הוא יודע למה לצפות ממנו, התמימות לא דיירת בנפשו העמוסה.
ועדיין - משהו צובט את ליבו, מקפיא את ליבו ועוצר את נשימתו. בלי שידע הפך שקוף, אך דבר זה לא נסתר ממנו לזמן רב.
"שלום.." מלמל בקולו הגבוה והדק, שאפילו הוא עצמו בקושי שמע.
אין תשובה. בני אדם אוהבים להרעיש..
הילד הקטן לא הצטער יותר מדי, אנשים באים והולכים, זה ידוע.
אכן, עוד איש בא. והנה עוד מנהג של בני אדם התרחש מולו, התקהלות. הם עמדו ודיברו בזמן שהוא תלה את מבטו באוויר ותהה מדוע הם אפילו לא מעבירים עליו מבט. הם התיישבו מאחוריו והחלו לדבר בקולניות שהרטיטה את ליבו, גרמה לשריריו העלובים להתכווץ באימה.
ואז, כאילו מעולם לא הבחינו בו, החלו מדברים עליו. המסכן הזה. הבודד הזה. המפחיד הזה, שמומלץ להתרחק ממנו, גם ככה אין לו חברים.
הילד הקטן הקשיב ברעד. איך הם יכולים לומר דברים כאלה בנוכחותו? ועוד הוא.. הוא בטיפשותו חייך אליהם. אמר "שלום", אפילו שקולו לא נשמע.
הוא הרכין את ראשו והמשיך להקשיב לדבריהם הנוראים. כשהלכו ניסה לנעוץ בהם מבט, כאילו שילד קטן יכול להילחם. אבל הם בכלל לא הבחינו בו, ממש כמו קודם.. במהלך שיחתם הבנה זו שלחה את קרניה, אבל עכשיו זה היה ברור כשמש. הוא שקוף..
יש יתרון בלדעת מה אנשים חושבים עליך, אבל לפעמים היה עדיף פשוט לא לשמוע.
זה ציתות מבלוג אחד שראיתי...פשוט יפה!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
I'm Evil