הגעתי למסקנה שאין לי חיים. בכלל.
ני יושבת בבית כל היום, לא מדברת עם אף אחד, לא יוצאת לשום מקום, ואז כשאני מדברת עם מישהו אני רבה איתו.
לא יודעת אם המושג "אין לי חיים" מתאים לזה.
שום דבר עדיין לא מסתדר לי.
ניסיתי לדבר שלשום עם יעל, כשהייתי ממש בבאסה.
רציתי סתם לדבר איתה, על הככל רק לא על זה.
לא רציתי לדבר על זה כי ידעתי שאחר כך גם היא תתחיל לחשוב שאני מרחמת על עצמי או דברים כאלה.
המחשבה הזאת עברה בטח גם אצל שירה אנה וגל בראש, כשהם קראו את זה בפעם הראשונה.
אחר כך הם כתבו את מה שהן כתבו כי הן הבינו שרע לי, אבל ני בטוחה שהן חשבו על זה.
היא נעלבה מזה שאני לא מספרת לה. היא אמרה שאם אני לא מספרת לה על כאלה שטויות אז אני לא מספרת לה גם על דברים יותר חשובים.
הבנתם? אני מרגישה שכלום לא הולך וזה נקרא שטויות.
התחלתי להוציא עליה את כל הבאסה שלי, התעצבנתי עליה וצעקתי עליה.
אתמול ביקשתי ממנה סליחה על זה שהוצאתי עליה הכל. היא אמרה שזה בסדר.
ואז אחרי 5 דקות התחלנו לריב כמו אני לא יודעת מה, בגלל שאמרתי לה שהצופים זה יותר גרוע מהנוער העובד או הנוער הלאומי.
בגלל זה רבנו, ואנחנו עדיין לא מדברות.
כן, חיי מושלמים.
היה כאן איזה ילד אחד, צוף משהו, שאמר לי שכשרע לו אז הוא אומר לעצמו "צוף הכל לטובה" וזהו.
אז ילד, תקשיב.
נמאס לי להגיד שהכל לטובה.
על כל דבר אני אומרת את זה! על הכל!
גם על הריב עם הבנות אמרתי את זה, גם כשנפרדתי מעידן אמרתי את זה, כשהייתה לי הופעה גרועה על הכל אמרתי שזה לטובה.
נשבר לי מזה כבר!
כלום לא לטובה!
כל דבר שקורה רק יוצא רע ורע ורע וגורם לי להרגיש רע אז איך בדיוק זה לטובה!?
אם טוב זה אומר שאני מרגישה רע אז אתה באמת צןדק, הכל לטובה.
נמאסלי כבר להגיד שהכל לטובה נמאס לי
אני כל היום סגורה בבית אין לי כוח לצאת אני בקושי מדברת עם אנשים אתמול רבתי עם החברה הכי טובה שלי לא הולך לי כלום בלהקה אני מרגישה מגוחכת כל פעם שאני הולכת לשם פה "מפסיקים לכבד אותי" ואומרים שאני מרחמת על עצמי וכלום אבל כלום לא יוצא לי טוב! אז מי אתה בדיוק שתגיד לי שאני מרחמת על עצמי!?
מי אתה חושב שאתה שתגיד לי להפסיק לרחם על עצמי ושהכל לטובה!?
אתה אפילו לא מכיר אותי אתה אפילו לא יודע את השם שלי
פשוט תחזור אל החיים העלובים והמסכנים שלך ותגיד לעצמך שהכל לטובה ופשוט תשתוק.
מה לעשות, אולי אף אחד מכם לא מבין את זה (הכוונה לבלוגרים)
אבל כשעצוב וכשקשה ושכלום לא הולך צריך לפעמים לפרוק.
וכשאין למי לפרוק, הולכים לבלוג.
וכתובים שם על הכל, על כל מה שעצוב וקשה וכל מה שלא מסתדר.
מצחיק שכשאתם עושים את זה אתם חושבים שזה הכי בסדר בעולם, אבל כשמישהו אחר עושה את זה..
פתאום הוא מרחם על עצמו.
תודה.
תודה לאנה, לגל, לשירה, ולמישהי אנונימית שהבינה אותי.
אני לא יודעת אם באמת הבנתן מה עובר עלי עכשיו, אבל עצם העניין שלא כתבתן שאני מרחמת על עצמי (גם אם חשבתן על זה) מעודדת מאוד. אני אוהבת אתכן כל כך.
מצטערת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
