זכרונות מציירים ענן, כמו אז, כן עכשיו.

בהתחלה הוא אמר בואי.

אנחנו צריכים לדבר,

הוא התהלך והסתובב

חייך את החיוך העדין שלו

ואת בהית בעדינות בו.

קצה חלון מימינך ואת מפנה

לשם מבט, הוא נישאר לשבת

מולך.

את רועדת, אולי זה מקור,

את מתחילה לתהות

מה הטעם לחזור?

איפה טעיתי את שואלת את

עצמך לאורך כל הזמן.

הקו הישר כבר מזמן לא ישר,

מעדתי כבר יותר מידי פעמים

 את עונה לעצמך.

את אומרת לו שהוא שחצן

ויהיר, חסר כל שליטה עצמית

שהוא פוגע במילים ריקות,

שהוא קרא לך כדי להטיח בך האשמות.

את מתפללת שהוא יעצור וישמע את

הכאב שלך.

כשהוא שומע את הצעקה שלך הוא נחסם

אומר "סבלתי מספיק"

לא רואה אותך, ולא את הכאב שלך.

מה הטעם באהבה פה כבר?

דיי, בוא כבר נעבור את זה.

בוא נפסיק עם כל "המשברים" האלה.

אין לי כוח יותר.