אמא . מילה גדולה, וקשה.בכל אופן בשבילי היא קשה.למה ? אין לי אמא.
אני לא יודעת למה. נולדתי בלי אמא.אני זוכרת, שהאישה בבבית החולים, במחלקת היולדות,הסתכלה בתיק שלי.של אנה אשדוד.אני זוכרת את המבט שלה.המבט החודר הזה , והעצוב.
אני זוכרת הכול .איך היא אמרה : "אני מצטערת, חמודה."
הם לא מצאו אותה.הם לא יודעים מי היא אמא שלי.אבא שלי בטוח בכלא.לא אכפת לי ממנו, האמת.
אמ , זה נקרא שאני יתומה עכשיו.ואני גם לא רוצים הורים ביולוגים, או משהו כזה. אני אסתדר לבד.
אני בת 16 , גדולה כבר.אני אמצא עבודה.החיים שלי זה כמו בטלנובלה.אני כבר למדתי-
עם החיים צריך להתמודד, הם קשים.
כשיצאתי מהבית חולים, כולי בוכה, הרגשתי את הרוח החמה מלטפת את פני.
הרוח נשבה כ"כ חזק, שהדמעות זלגו יותר ויותר מהר.עליתי לאט לאט.מדרגה, ועוד מדרגה.
מחזיקה את הקופסא הקטנה בידי.שהכסף שנשאר לי , לא יפול.דפקתי בדלת.
"מה את רוצה ?"אמרה לי האישה שממול.
"כסף , אם אפשר. . ."
היא טרקה לי את הדלקת בפרצוף.יש אנשים רעים בעולם , הא ?
ירדתי במדרגות.ראיתי אותו.התרגשתי.הוא עלה לאט,ונתקל בעיני , המסתכלות עליו.
שתקנו.הזמן המשיך.הרגשתי כאילו השניה הזאת , התארכה כ"כ הרבה בזמן הזה.
אני ידעתי – הוא האהבה שלי כרגע.
אבל, מי ירצה אותי ? חחח.אני מכוערת , מקבצת נדבות , בלי הורים , יתומה .
ישבתי על המדרגה השניה בקומה , וחשבתי.פתאום , הרגשתי נגיעה בגבי.הסתובבתי מהר.
"ילדה ? מה את עושה כאן?!זה ביניין שלך?יאלה החוצה."
זאת היתה האישה , שטרקה לי את הדלת בפרצוף, עם הילד הזה.
נו , הילד , שפגשתי במדרגות.הוא הסתכל עלי במבט כזה של 'אני מצטער'.
ידעתי שיש לו רגשות כלפיי.קמתי לאט, תפתי את הקופסא ואת התיק הקטן שלי חזק ביד,ויצאתי משם.ברעד, ובכי שרוצה להתבקע מגרוני.הסתובבתי אחורה , וראיתי אותו מחייך אלי.הגיע הערב.ואני , כמו שאני תמיד עושה, יושבת על הספסל בפארק המרכזי כאן, בחיפה.
ראיתי אותו.הוא התקרב אלי.ישב לידי.
"איך קוראים לך?"
"אנה."אמרתי בפחד..
"היי , אני לירון.ספרי לי עלייך."
"יתומה.מקבצת נדבות כמו שאתה רואה."
הוא שם לי 50 ₪ בתוך הקופסא.הסתכלתי עליו, התאהבתי.
"לכי , קני לך משהו לאכול, את נראית מאוד רעבה.אני אבוא איתך."
הלכנו לשם.בדרך ראינו סרט.התאהבנו.נשארנו חברים לנצח.אבל. . .תמיד יש אבל.
אמא שלו לא אהבה אותי.אני לא יודעת למה.אני ראיתי קצת דימיון בינינו.לדעתי אנחנו קצת דומות.
"אורי, צא , יש לך אורחת"
הוא בא לחבק אותי.כן, אבא שלי.לא רציתי.
"אבא, רק באתי לשאול אותך כמה שאלות, ואני עפה מפה."
"את לא רוצה לתת לי איזה חיבוק קטן?אני א ב א שלך."
"איך קוראים לאמא שלי?"
"נורית."
"תודה , ביי". ראיתי לו דמעות בעיניים.בסך הכול הוא מסכן.
פתאום נזכרתי.לירון.נורית.אמא שלו.אולי יש לי תקווה...
נכנסתי לחדר של לירון בבית שלו.
"אמ , מאמי , אני זז להביא משהו מהאוטו..חכי לי"
"בסדר, מאמי." אמרתי.
נשארנו אנחנו לבד. אני ונורית, אמא של לירון.היא הסתכלה עלי.אני הסתכלתי עלייה.
"אמא?"אמרתי בבכי.
"זאת אני.לא רציתי שתדעי , אוקי?בכל זאת, נכנסת לחיים של הבן שלי.הוא לא מסוגל להוציא אותך,אז נכנעתי כבר.ניסתי כל השנים הלאו להפריד בינכם."
"אאבל..למה ?"אמרתי בבכי.
"לא רציתי שתגלי.אימצתי ילד אחר.סליחה על הסבל הזה."
"את מה לגלות , אמא ?!"
"שאת...את לא הילדה של אבא. אורי.את ילדה של מישהו אחר.אבא של לירון."
"יאלה, בואי מאמי , בואי נצא..בי אמא". לירון נכנס בהפתעה לחדר.
התחבקתי איתו.ניגבתי את הדמעות.כדי שלא יראה.הלכנו.הסתכלתי על אמא ש ל י בעיניים,ושאלתי 'למה' בתוך ליבי.
"שניפרד?!אני לא מבין אוותך , בחייייי, את לא אוהבת אוותי?"לירון אמר לי.
"אנחנו לא יכולים להיות חברים.נשואים."
"אבל למה?!"
"אנחנו אחים."
הסתכלנו זה בזה , ולא הפסקנו לבכות , ולבכות.
עכשיו , באמת אני יכולה להגיד – החיים שלי זה טלנובלה אחת גדולה.
ובסוף?שנינו מתנו.תאונת דרכים של אוטובוס.המוות לא הפריד בינינו.
היינו חברים , נשואים, אחים, ועכשיו הגיע הזמן – להיות ביחד שם.למעלה.
בתור שני אנשים שמתו בתאונה , קשה מאוד.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
