כל מי שעונד שעון לידו, בין אם אתה מעיף מבט קצרצר כדי לראות באיזה תחום של היום אתה מצויי, ובין אם אתה אובסיבי לזמן וכמה מהר הוא עובר - יוכל להבין את הנושא עליו אני כותבת. מלבד כל מי שעונד שעון דיגיטלי לידו. זאת משום שהוא מקבל מידע מכאני ושטוח, של שעה, דקה, שנייה ואפילו מיליה, למתקדמים שבינינו. אם כל הכבוד לטכנולוגיה המתקדמת, אין צורה ממשית להביט בה. ועוד פרט חשוב נוסף שמאוד מתקשר אל הנושא - אין בשעונים דיגיטליים מחוגים. לא אוכל אפילו להמציאם; עימכם סליחה.
בכל שעה בשעון האנולוגי, מתרחש מקרה מיוחד: מחוג השעות, המתקדם באיטיות מה, אשר סיבוב שלם שורף לו חצי מהיום, בעוד שהמחוג הארוך נע במהירות בקצב של סיבוב אחד לשעה. תמיד ישנה דקה מיוחדת בה הם נפגשים ומתאחדים למחוג אחד, עד שקשה להבין בדיוק מה השעה, או שלא להתהפנט למראה זה. לעיתים משכה אותי סיטואציה נעימה זו - דווקא משום שהיא עורכת דקה אחת בלבד. כשיהיה לי בן זוג לחיים, בוודאי לא נוכל למצוא תמיד זמן לעצמינו; וודאי נוטרד מבעיות פרנסה ועבודה, משפחה וילדים, קניות ובילויים ושאר משימות. אך אם נמצא את עצמינו מחזיקים ידיים, משוחחים או שותים יחד קפה, נרגיש איך הזמן עצר מלכת, מחייך ומבין שאלו אחד מאותם רגעים מיוחדים של היום, למצוא מעט שקט. להירגע. אך אינני מוטרדת מהמחשבה שאלו רגעים קצרים; להיפך, הייתי מעדיפה אילו היו נגמרים בזמן הנכון. אני רוצה לחוות עוד ועוד רגעים כאלה. כשנותנים לנעימות להסתיים, אני מאשרת את הנעימות הבאה. מאשרת לה לבוא.
ומחוג השנייה? כשאשר מחוג השעה ומחוג הדקה מתאחדים, הוא טס מעלייהם, ושומר את קיסמם למזכרת. הוא זיכרונם המשותף, של אותם רגעים. עוצר אינספור שניות של אושר.
זונתך הקבועה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זונתך הקבועה.