16
days to go..
...So close, no metter how far
כ"כ רוצה לראות אותך כבר,שזה מטורף.
מה שמצחיק בזה זה שכמו הרבה דברים אחרים אצל בני אדם,
אנחנו מחכים לרגע המאושר הזה שיימשך כמה דקות בלבד לעומת הריקנות שתיוותר אחריו.
בדיוק כמו שאני מחכה לרגע המדהים הזה שתנחת בשדה התעופה,
נחבק אותך ולא נעזוב, ניתן לך מלא נשיקות ונציף אותך בכמה שהתגעגענו..
אבל כל אלו הם רק רמזים קטנים לריקנות שתשאיר אחרייך בתום שבועיים כשתטוס בחזרה.
יש מן אופוריה כזאתי באויר שבעוד 16 יום אתה תפתור את כל הגעגועים שלנו ותבוא כדי להישאר..
אבל כולנו הרי יודעים שזו רק חופשה,
בריחה קצרה לקצה של הרחוב בשביל להגיד "היי"..
"היי" כזה רגעי וזמני,
בתוך כל השרשרת הזאת של החמש שנים שתצטרך להיות כל כך רחוק מאיתנו.
בכל זאת, אני לא יכולה להתכחש לעובדה שאני כבר כל כך מחכה שתחזור.
שנוכל סוף סוף לחגוג לכולם ימי הולדת כמו שצריך, גם לך.
שנוכל סוף סוף לקחת תמונה אחת משפחתית ולצחוק עד שכואב בבטן
בלי להרגיש אשמים מדי או חסרים מדי.
שנוכל סוף סוף להיות "הרכב מלא"
שנוכל סוף סוף להיות ההרכב המנצח.
אני יודעת שבסוף השבועיים האלו אתה תחזור לשם..
אני יודעת ואיכשהו מקבלת את זה.
אבל משהו בי בועט וצורח
ולא רוצה לחזור בחזרה לאותו בקר מזעזע בסוף חודש יולי
שחיבקתי אותך בשדה תעופה ואמרתי לך להתראות.
ראיתי אותך נכנס לתוך השער הזה של שדה התעופה ומסתיר את כל הדמעות שבעולם..
ואז חזרנו לאוטו עם הלב הכי סדוק
בלי המזוודות שלך ובלעדייך...
וקשה לקחת בלב שלם את החתיכה הזאתי שתשלים לך את הפאזל ולהינות כל כך מהשלמות,
כשאתה יודע שהיא רגעית כל כך ושתכף נפרדים שוב.
זה קשה יותר מכל מה שדמיינתי לעצמי בראש...
והצורך הזה לא להרפות הוא התובעני ביותר ובחוסר ברירה אני נאלצת להילחם בו.
להתגעגע, להפגש, להפרד.
שגרה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
