"שנינו יחד, תחת מטריה אחת.... החיים יפים"

הוא חזר, הוא רק יומיים פה ונראה כאילו זה הכל כל כך שליו, רגוע ונכון שוב..

ואני לא רוצה שהוא ילך יותר בחיים ומנסה כמה שפחות לחשוב על זה..

הכל מדהים פתאם וכל סיטואציה מלווה בהרגשה של "אני רוצה להיות פה. זה מרגיש כל כך טוב להיות פה."

ארה"ב כל כך רחוקה בשבילנו..ובלב זה מרגיש כל כך טרגי.

כשידעתי שהמטוס שלך נחת ואתה כבר אצלנו הכל ריחף בתוכי, מוכן לצאת החוצה.

כשראיתי אותך יוצא מהשער הזה,

הרגשתי שאני רוצה לשמור את התמונה הזו בזיכרון ולא לראות יותר שום דבר בחיי.

היום נלך ביחד למשחק, כמו שכל כך כל כך הרבה זמן לא עשינו.

ומחר נופש בחיפה עם המשפחה..שלשה ימים בתוך האידיליה הזו. איך אפשר לא להתפוצץ מרוב אושר?

ומה אני יכולה להגיד עוד?

שלא ייגמר לעולם....