RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2008
"ואת הרחוב שטף אתמול הגשם, ואני מתגעגע כל הזמן"...
איך אני אוהבת את התקופה הזאתי בשנה.
בזמן שכולם מוצאים זאת די דכאוני להתעורר לבקר אפור, אני דווקא שואפת השראה מבקר כזה...
הניקיון שבאויר, האנשים שפתאם זזים יותר לאט, הרוח שנכנסת בחלונות שגורמת להכל לזוז ככה שגם ההרגשה הדחוקה שבפנים מפנה את מקומה לחלל ריק נקי וחדש פתוח לרעיונות חדשים.
לרוב בתקופות כאלה בשנה אני חושבת לעצמי מחשבות כמו "היום לפני שנה..."
והרבה זמן נמנעתי מלעשות את זה בפומבי דווקא בגלל שכל כך הרבה אנשים קוראים פה, וזה תמיד גורם לי למחשבות של מה לגיטימי ומה לא ועל מה אפשר לוותר בעריכה.
אבל אני לא רוצה לוותר על כלום בעריכה, כי מחשבות וביקורות תמיד יהיו חלק מהחיים שלי ושל כולנו, ואם נצנזר את עצמנו בגללן אנחנו בבעיה קשה.
לפני 4 שנים הייתי בבעיות עם עצמי בקשר לאיזה תיכון אני אלך, הרצון ללכת עם העדר, חברויות שהתפוררו, הקושי למצוא את עצמי בין אני עצמי לבין האני של החבר'ה והאהבה שלא מומשה. אני זוכרת את זה בדיוק. באותו מצב שאתה הכי לא בטוח בעולם, כל ספק הכי קטן מתחיל לכרסם.
ובמקומות האלה אתה עושה את הטעויות הכי קריטיות שלך. לא סתם אומרים שכשהראש לא מספיק צלול, גם ההחלטה הפשוטה ביותר תהפוך לקושי מרבי.. אז עשיתי את ההחלטה הלא נכונה, ואני חושבת שאפילו באותו היום שבו נרשמתי לתיכון, ההרגשה של החמצה ושהלב שלי נמצא במקום אחר
לא עזבה אותי. ושנתיים שלש אחרי עוד קיללתי את עצמי על שהפכתי את ההחלטה הזו לבסוף, אבל היום בצורה אובייקטיבית יותר, אני יודעת שזו הייתה ההחלטה הכי שלמה ורצינית שקיבלתי, בשבילי זה אפילו נתן את המפתח והלגיטימציה לאומץ לב בחיים שלי.
לפני שלש שנים כבר הייתי בתחילתה של שנה ראשונה בתיכון. התחלה די קשה כמו כל התחלה. במיוחד בגלל שבחודש הראשון ללימודים סבא
שלי נפטר והותיר חלל משפחתי מעבר לחלל הרגשי שהשאיר הטעם הטוב של החטיבה. מעבר לזה, אני חושבת שבהתחלה הזו יותר מכל התחלה אחרת בחיים שלי הרגשתי בטוחה נורא. ידעתי שעשיתי את ההחלטה הנכונה ובכל זאת העובדה שאיבדתי את הידיים והרגליים הייתה מתבקשת.
אני לא ממש זוכרת את השנה הראשונה בתיכון, וזה מצחיק כי כל מה שיש לי מהתיכון זה את הרגעים היפים בראש. לא ייאמן כמה המח האנושי מתוכנת למחוק אוטומטית את כל הרגעים של הבלבול הפחד והחרדה.
למרות ההחלטה הטובה שעשיתי להגיע למקום הזה, היה בתוכי בכל זאת משהו לא שקט. עברו לא מעט חודשים שבהם בכיתי על מה שאיבדתי או בעצם השארתי בחטיבת הביניים. מעבר לחברים והרגשת שייכות שנבנתה כל כך יפה במשך שלש שנים, השארתי שם גם משהו פנימי, תחביב ומימוש עצמי שהיו כל כך חזקים וממצים. בתיכון בעצם הגעתי לסביבה רצינית יותר, סביבה שבה מודדים אותך עפ"י ההישגים שלך קודם כל. היה לי מאד קשה עם האוירה הקרירה הזאתי ובאיזשהו מקום הרגשתי כאילו אני בוגדת בעצמי. משאירה את עצמי מאחור לטובת שאיפות חדשות שאפילו לא היו שייכות לי מלכתחילה.
השנה אמנם גם התחילה בהרגשת מיצוי מתחום אחר לגמרי. סוף סוף הצלחתי לממש משהו שבכיתי, צעקתי וייחלתי לו כל כך הרבה זמן. ואני חושבת שהשיפור הזה בחיי האהבה שלי ובכלל, ההתחלה של חיי האהבה שלי הם שנתנו את הטון לאוירה חדשה וחמימה יותר. מהרבה היבטים הקשר הזה החזיק אותי שפויה בזמן שדי הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוך כל המרדף הזה להישגים והצלחה. הרגשתי את עצמי רצה קדימה בלי הכרה אבל בעצם זה היה איזהשהו חוט שהייתי קשורה אליו שרק נמתח ונמתח ונמתח והכריח אותי להתקדם הלאה בכיוונו. התנועה לא הייתה רצונית והתחרותיות והאדם החישובי שהפכתי לא היו חלק ממה שאני. בכלל.
הפתח לאהבה וההתמקמות שלי בתיכון ביחד עם סביבה תומכת ואוהדת הפכו את החוויה למחזקת יותר, כי הרגשתי מוקפת במן פוף אוורירי שלעולם לא ייתן לי ליפול.
לפני שנתיים חומות קצת התחילו לקרוס. הרבה מחומת ההגנה שלי מהחטיבה התפורר ומצאתי את עצמי עם פחות ממה שהגעתי. ההרגשה הזאת גרמה למרמור ותחושה של "למה באתי לפה בכלל", מה שמאוחר יותר התחלף בהבנה בסיסית וריאלית יותר של פני הדברים, וקבלה. חודשיים אחר כך גם נגמרה האהבה המתוקשרת, מה שהשאיר אותי המומה ועם המון סימני שאלה. אפשר לומר שלפני שנתיים הייתה זו התקופה הכי קשה בחיים שלי. בכיתי ובעטתי בפני כל מי שרק היה מוכן להקשיב, היום אני אומרת שאם כל החיים שלי זו תשאר התקופה הכי קשה שהייתה לי, אז צפויים לי חיים טובים ונפלאים מששיערתי. אני לא מזלזלת במה שעברתי או בכאב שחוויתי כי עד היום אני יודעת שזה היה זעזוע רציני, אבל במבט לאחור חסר האשמות ואצבע מענישה אני יודעת שרבים מהפעמים האשמתי את עצמי לשווא. ואם הייתי חווה שוב את התקופה הזאתי עם פחות נקיפות מצפון וביקורת עצמית נוקבת כל כך, אני יודעת שהיא הייתה מתפרשת ברובה אחרת, אני יודעת שהייתי יוצאת ממנה מהר יותר, ואני יודעת שהייתי מצליחה להחזיק את עצמי עומדת על שתי רגליים טוב יותר.
אני לא יודעת, כנראה זה מן קטע של תיכון שכזה שהיה אז, ש"אמור לי כמה חברים יש לך ואומר לך מי אתה, כמה אתה שווה ואם בכלל", היום זה קטע היסטרי והזוי שאני לא מצליחה להבין. איפשהו בתפישה שלנו אנחנו לא חזקים מספיק בצורה אינדיוידואלית,
אז ברור שנצטרך את החיזוק הזה מאחרים. ברור שנצטרך את ההסכמה הזאתי מהסביבה ביחד עם חותמת וברכת שלום. ברור שנצטרך כל הזמן שיגבו אותנו ויאשרו כל צעד וצעד שלנו.
אני לא פוסלת ולא מזלזלת בכל אלו, להפך, אני חושבת שתמיכה ואהבה מהסביבה ומהחברים זה דבר חשוב ואידיאלי לכל אדם. אבל מעבר לזה
מה שיצא לי להבין זה שחוזק פנימי, בטחון עצמי ודימוי עצמי גבוה אלו דברים שחובה וצריך שיהיו לאדם בלי כל קשר לכמות האנשים סביבו. זה בסדר לקבל תמיכה מהסביבה אבל ברגע שהסביבה נהיית הרשות השופטת, המחוקקת והמוציאה להורג שלך, ברור שכבר לגמרי הלכת לאיבוד.
והלוואי שהייתי יכולה לומר את זה היום לכל תלמיד תיכון, אחד אחד. אתם צריכים את החברים שלכם, ברור, מי לא? אבל תדאגו קודם כל להיות אנשים שאתם אוהבים לקום איתם בבקר, שאתם אוהבים להסתכל עליהם במראה, שאתם אוהבים להתעמק איתם ולגלות אותם כל יום מחדש.
כי ברגע שתחדלו להיות האנשים האלה ותסתמכו על הסביבה שתקנה לכם את האישור הזה לקיום שלכם, ייתכן ולא תקבלו את האישור הזה לעולם.
יותר מכך, ייתכן שפעם אחר פעם האישור הזה יילקח מכם חתיכה אחר חתיכה וישבור לכם את הלב.
וכן, אני חוויתי המון ויותר מדי אבידות בשנים שלי בתיכון. אלו דברים שכאבו לי והיו נוראיים, ברור לי. אבל הדברים הנוראיים מכל שיצאו מכך היו המחשבות שבאו לאחר מכן של-
האם אני לא טובה מספיק? האם אני לא ראויה מספיק? האם אני לא חברה טובה? האם יש בי משהו רע שכולם סולדים ממנו? האם אינני ראויה לאהבה, חברות, קרבה?
ואני חושבת שהדבר המושלם מכל שיצא לי מכל הסיפור, זו התובנה של רותם, את לא בן- אדם מושלם. עשית כל כך הרבה טעויות שקשה לספור אותן על שתי כפות ידיים. ולמרות הכל, את לא האשמה העיקרית, את לא בן אדם נורא, את זקוקה וראויה לאהבה.
והיום? שום דבר שיקרה, קרה או יתבשל לי בזיכרון לא יכול לשלול לי את זה.
ואני חושבת שזו הייתה נקודת המפנה הכי חשובה ועיקרית שידעתי מאז. כי באותה תקופה נולדתי מחדש בתור בנאדם עצמאי יותר וקשוב יותר.
למדתי להתמודד עם הגעגוע, להתמודד עם החרטה, להתמודד עם הכאב בלב ולמשוך אותן הלאה. כי כל שברון לב בחיים יתקל בסופו של דבר בדלת חדשה, אל תוך תקופה חדשה, שתסרב להיפתח עבורו.
לפני שנה הייתי לקראת סיום השנה האחרונה שלי בתיכון. התרגשות, חרדה וחוסר מנוחה היו בעיקר השולטים. בעיקר מחשבות על העתיד.
זהו, אני אוטוטו חותכת את קו ההתחלה בריצה מטורפת, ואין לי מושג לאן. מכאן ועד עולם זו ההתחלה שלי, רותם, בעולם האמיתי. התיכון לא משתווה ולא ישתווה לעולם לכל מה שעוד צפוי לקרות לי בחיים. סערת הרגשות, הדרמות והשיגעון הם דברים שברובם הילדותי אני הולכת להשאיר מאחוריי. פתאם ההרגשה היא של יציאה לאויר העולם, צבא, לימודים, קריירה, משפחה. אין יותר זמן לתקלים או כשלים במערכת. מכאן אני בונה את הרותם האמיתית שאני אצטרך להמשיך ולפרוח איתה הלאה בחיים שלי.
הכל פתאם קיבל משמעות גדולה ומפחידה יותר.... לא יודעת אם הייתי בטוחה כל כך שאני יכולה לעמוד באחריות גדולה כל כך. והרגשתי את האחריות. וואו, הרגשתי אותה בכל ווריד בגוף.
וכל הכשלים של השנה האחרונה רק החלישו אותי יותר, אבל למזלי חברות אמיצה יותר וידידות שמאוחר יותר הפכה לאהבה שלי היום, דאגו להוציא אותי מהבור בכל הפסקת חשמל שהייתה לי. ואביב... אין לי מילים בכלל לתאר כמה הידידות שלך הייתה חשובה לי באותה תקופה. היא לא רק הראתה לי שאני כן מסוגלת לבנות קשרי אמת, אמיצים וחזקים כמו סלע, אלא היא גם הראתה לי כמה אהבה אני מסוגלת לקבל מבנאדם אחד. היא גרמה לי לא לרצות להתפשר יותר לעולם... עשינו כל כך הרבה דברים ביחד, אפשר לומר שעשינו כבר את הכל, היית ונשארת שותף מלא שלי בכל קטגוריה בחיים האלה. ואני רק הרווחתי מכך שיש לי בחיים בנאדם כמוך. שהוא מספיק זוהר ונוצץ בשביל לפעמים להאיר גם אותי כשאני כבויה.
הכל הפחיד אותי, אבל היו גם דברים שכל כך חיזקו אותי.. מערכות יחסים שרק גרמו לי להבין ששווה וראוי להשקיע באהבות בחיים.
והיום, אני כאן.
אפילו יותר מפוחדת מפעם. כל הדרך החדשה הזאת ממש מוצבת מולי, כהה וטיפה מעורפלת.
אני לא יודעת למה לצפות, אני מנסה לא להסתמך על חוויות של אחרים... כי כל אדם הוא אינדיוידואלי ולכן כל חוויה היא חוויה שעומדת בפני עצמה,
והיא אחרת מחוויות אחרות.
והאמת, בחיים לא חשבתי שאני יכולה לכתוב ככה ולשפוך בצורה מטורפת את כל מה שעבר עליי ב4 שנים האחרונות פחות או יותר...
כי לא רציתי ליצור רושם כזה ולא רציתי שידעו את זה ולא רציתי להישמע חלשה...
אבל היום די ברור לי שהחוזק שלי דווקא בא לידי ביטוי במקומות האלה בתוכי שבהם אני ערומה לחלוטין.
כי אם יש לי את הכח כרגע לחשוף את הכל ולדון בהכל ולהזכר בהכל, בלי לדפוק חשבון, אז כנראה שמשהו בתפישה שלי באמת השתנה.
אני באמת שלמה עם עצמי, אני שלמה עם הבחירות שלי ואני שלמה עם כל ארוע וארוע שקרה לי ב4 שנים האחרונות, ועם כל הכאב והבכי - לא הייתי משנה דבר.
כי אני מבינה שריבים הם מיותרים והיו מיותרים ונשארו מיותרים. והטינה ששמרתי עד לפני כמעט שנה היא בעצם העונש הכי זוועתי שהריבים האלו השאירו מאחוריהם. ואין שום סיבה שאני אעמוד במרכזו של העונש הזה, הגיע הזמן להתנקות.
אז הטינה חלפה לה די מזמן, "אני שונאת את-" זה לא משהו שאמרתי או אני מתכוונת להגיד כי אני לא מרגישה את זה. בכלל בכלל..
והיום אני חושבת שדי השגתי את האישור הזה לעצמי לדבר על הדברים האלה, כי כשאין טינה שמסנוורת ואין כעס מיותר ואין חרטות ובטחון מעורער,
אז ברגעים האלה הנפש שלך מרגישה חדשה, חזקה ועמידה מספיק בשביל לשחרר את כל המילים האלו החוצה.
בלי כל קשר למי שקורא כאן, בלי כל קשר למי שלא, בלי כל קשר לרגשות בכלל,
אלא פשוט כי זה הגשם, וזו התקופה שמכריחים אותך, אותי, להתנקות ככה ולתת לרוח של החורף להעיף את האבק מעל לסיפורים הישנים האלה.
זה הכל בגלל הגשם (: ...
"בכל שנה אני כותב
בשבילך ברכה ליום הולדת
ומחביא אותה בקופסא
שאת מצאת ואת כל כך אוהבת
כותב לך שאצלי הכל בסדר
את הרחוב שטף אתמול הגשם
ואני מתגעגע כל הזמן
ועוברות שנים ואת לא כאן
בכל שנה אני כותב
בשבילך ברכה ליום הולדת
וחושב שזה מוזר
שיש לך אהבה ואת חוגגת
בטח במסיבה עכשיו את רוקדת
ואומרת לו שאת אוהבת
ורוצה אולי ילדה בעוד שנה
ודירה קטנה וחתונה
בכל שנה אני כותב
בשבילך ברכה ליום הולדת
ותדעי אני זוכר
איך אמרת שאת כל כך אוהבת
ועוד יהיו ימים יהיה בסדר
ברחוב שלי ישטוף הגשם
ואולי אתגעגע ככה סתם
כבר הרבה שנים ואת לא כאן"
| |
| כינוי:
NeverAgain בת: 36 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
