"שנינו יחד, תחת מטריה אחת.... החיים יפים"
|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2008
צבא
אין ספק, נמצא לי במחשבה טוונטי פור סבן. אין שאלה פה בכלל.
לטוב ולרע, לא משנה איפה אני או באיזו חברה, זה שם. בתודעה הכי רחוקה אפילו. זה שם.
מצאתי את עצמי במצב שאני יכולה לפטפט אפילו עם זר גמור על הפחדים שלי, החששות, האמאל'ה-אים מפה ועד הודעה חדשה, השאלות, הטענות, הויכוחים שלי עם עצמי. הכל.
כי זה פשוט משתלט על התודעה ואני מוצאת את עצמי מחליפה עמדה כל שניה.
פעם אני מרוצה, מבסוטה, לוקחת בקלות, הכל בא והכל הולך, זו הולכת להיות חוויה שזה התפקיד שלי לעצב אותה לטוב ולרע.
ובפעם אחרת, אני עצבנית, לחוצה, לא יודעת את מקומי, מרגישה תלויה באויר, תלושה, מפוחדת וקטנה כמו גרגיר.
ועם כל זה, אין לי אפילו תפקיד.
ועם כל זה, גם דחו לי את הגיוס. שאמנם זה היה לתאריך מאוחר יותר אבל זה רק הטריד אותי יותר. ואני מרגישה שלא טוב לי להתגייס ביום שני. (חח למרות שגם התאריך הקודם היה בשני,כן?)
אבל לא טוב לי. לא בא לי בטוב יום שני אף פעם לא חיבבתי אותו. ובלי שום קשר, אני פשוט מוזרה וצריכה משהו להיתפס עליו.
אז נתפסתי על היום. נתפסתי על זה שאין לי ייעוד שם בכלל, נתפסתי על הכל.
ובתכלס? אני לא יודעת איפה לקבור את המחשבה שלי מתי שכבר עייפתי מלחשוב על זה.
אני לא יודעת.. כי אני חושבת שעד שהדברים לא יבואו על תיקונם ועד שאני לא אמצא את המקום שלי אני לא ארגע.
וזה טבעי ביותר כי התחלות חדשות זה תמיד פיין אין ד'ה אסס.
אבל אין לי כח יותר להיות טרודה בשאלות שאין להן גוף ואין להן בסיס. ואין לי כח יותר לחשוב מה יהיה כי ברור מאליו שאני אצטרך להגיע לשם ולגלות. ואין לי כח לחשוב על אם תהיה או לא תהיה שבירה רוחנית מסוימת כי ברור לגמרי שתהיה כמו שלכולם יש וזה פשוט יהיה עניין שלי להתגבר עליה ולהמשיך הלאה.
והצבא הזה גם תקוע לי באמצע החיים כי אני לא רוצה להיפרד מאביב להרבה זמן, אני לטירונות והוא לקורס שלו. אני לא רוצה וזה לא מתאים לי בשום אופן.
ורק המחשבה של איך החיים הכי חופשיים, ליברליים ודמוקרטיים בעולם בכל זאת יכולים לסחוף אותך עד כדי פרידה לשבוע או יותר מהאנשים שלך, מהמשפחה שלך, מהחיים שלך, מהבית שלך ומהאהבה שלך.
זה הורס אותי, זה מתנגש לי בראש, זה מעלה לי תהיות, זה מטריף לי את השכל.
ובכל זאת, אני לא מצטערת ולא אצטער על דבר.
כי אלו מהלכם של חיים,לא ? (:
(מנסה לסיים אופטימית אבל בא לי לרוץ בבכי מר לשמן שלי ולחבק אותו עד שתצא לו הנשימה הצפצופית הזאתי שלו מהריאות הלא מתפקדות היפות האלה שלו. אההה.)
| |
| כינוי:
NeverAgain בת: 36 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
