"שנינו יחד, תחת מטריה אחת.... החיים יפים"

טוב אז כבר עברתי לי כמחצית מהקורס, אז אני מרשה לעצמי לכתוב...

קורס פחות קשה ממה שדמיינתי, כל מי שדיבר איתנו עליו דאג להראות ולהבליט את רמת החשיבות שלו...וזה הכניס אותי לסטרסים אמיתיים. פלוס העובדה שקורס של בערך חודשיים וחצי נשמע תובעני ביותר.

בכל אופן, אנחנו רוב הזמן לומדים, לומדים ולומדים ולומדים...

יש פעמים שאני אומרת לעצמי מה אני עושה פה בכלל, עם כל מכשירי הקשר המטורפים האלו וכל הדינמיקה המוזרה הזאתי כל תקשוב.

יש פעמים שאני כל כך מתגעגעת הביתה שאני לא יכולה לנשום יותר.

מתגעגעת למשפחה שלי. לאהוב שלי. לחיים שלי....

ללעשות דברים עם הידיים שלי, לגעת, להבין, לגלות, ליצור.

מאז שנכנסתי לצבא פתאם כל העשייה הזאת שבי נדחקה הצידה לטובת הקשבים ולהגיע מפה לשם ב50 שניות.

אני מתגעגעת לציור יפה באמצע היום.

אני מתגעגעת לשלווה..

אני מתגעגעת לזריחה של שמש ואני עדיין במיטה

אני מתגעגעת לפעמוני רוח

אני מתגעגעת לחגים שלי

אני מתגעגעת לאנשים.

אמנם טוב לי שם, באמת, יותר טוב ממה שחשבתי שיהיה ופי כמה יותר טוב ממה שהיה בטירונות.

בטירונות הייתי במן קטע כזה של רוע מסביבי, והרגשתי שאני צריכה להלחם בזה. היום אני מסתכלת על אותן נקודות רוע ורואה

בשקט איך הן מקבלות את גמולן, בשקט, בלי שאני אצטרך להתעצבן לבכות ולהעלב בגללן.

אני מסתכלת על אותם דברים שהפריעו לי בטירונות לעומת הדברים היפים שלמדתילקבל היום בקורס, ואני פשוט מתפלאה כמה

זה מתגמד מול זה.

החברות המקסימות שלי, שלא השכלתי להעריך בטירונות, ואמרתי תמיד שבפיזורים אני פשוט אגיד "ביי" ואחייך ולא אסתכל אחורה לשניה.

אז זהו, שלא.

הן מקסימות והן מתוקות וכל כך אני... במקום שהכי לא חשבתי שאני אשתלב בו, מצאתי עוד מיני-מקום שהוא לגמרי אני.

ומצאתי את המקום שלי. כל כך.

וטוב לי שם...

ואני לא מצליחה להתבאס שם, ואני לא מצליחה לשקוע בגעגועים שם ואני באמת שלמה שם...

אז לחיי שהקורס הזה ייגמר בשלום וייגמר מהר (כי בכל זאת קורסים והקשבים זה לא בשבילי)

ולחיי חברות אמת (:

ולחיי הבית, ולחיי אביב המסכן... (אני מצטערתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת)

צ'או