לפעמים אני לא מצליחה להגיע אלייך...
כי גם בין ההרים של השותפות, ההיכרות העמוקה, הפתיחות המטורפת והחופש הזה בינינו, לפעמים ההבנה הבסיסית היא שחסרה כל כך.
מוזר ששני אנשים שכבר מכירים אחד את השני בכל לבל אפשרי וראו אחד את השני בכל המצבים האפשריים מכף רגל ועד ראש יכולים להגיע למצב שמשהו בתקשורת הבסיסית ובקשר הבסיסי נפגם.
לא יודעת מאיפה זה התחיל, לא יודעת מתי,
לא יודעת איך ולמה בדיוק משהו פה פשוט לא מסתדר לי.
לא יודעת אם זה מעצמי או ממשהו שהבאתי איתי מקולקל לתוך המערכת יחסים הזאת.
אולי זה חוסר ביטחון שלי שפוקע דווקא ברגעים שאני צריכה את הרוגע הפנימי הזה שישלוט.
אולי זה משקעים מהעבר שלא נותנים לי מנוחה והרגשה של שליטה בעניינים, אלא דווקא הרגשת ריפיון וחוסר איזון מעיקים.
לא מצליחה להישאר מחויכת ועם הרגשת שייכות עקבית לאורך זמן,
אולי כי אני מרגישה איפשהו בפנים שהקשר הזה הוא לא ממש תמיד שייך לי, ולא ממש תמיד שייך לנו..
אולי כי קיבלנו את זה במקרה, אולי כי זה בא פתאם, אולי כי היינו ידידים כל כך טובים לפני כל כך הרבה זמן... ופתאם הפאזל לא מצליח לסגור את עצמו כמו שצריך.
ואני לא ממש יכולה להצביע על מה שלוקה בחסר, כי לפעמים זו רק המילה הזאתי שלא באה במקום המתאים או אפילו לא באה בכלל.
לפעמים זה מהמעשה הכי קטן ומחוסר המעשה הכל-כך צורם. לפעמים פשוט בא לי לצרוח ולהעיר בך משהו רדום כבר מזמן או סתם לפרוש כנפיים ולעוף, כדי שתראה שאני בכל זאת פה.
אני לא יודעת מה בדיוק מתחבר או לא מתחבר פה, ואולי כלום בכלל...
אני רק יודעת שהכל מסביבי קצת עף לאחרונה ואנחנו לא בדיוק מסתדרים.
אני רק יודעת שאני לא רוצה שוב את הרגשת הקשר מאוס-השנים הזה שיגרום לי לתהות לאן עכשיו אני צריכה ללכת.
אני רק יודעת שאני לא אוהבת את ההרגשה הזאת ואת הצורך הזה להיות אקסטרים כשבעצם מערכת-יחסים בריאה היא כזו
שבה את את, ולא שום דבר אחר מעבר, וזה מספיק.
אני רק רוצה את השקט הזה ואת הנחת ואת החיוך הזה כל בקר מחדש. את ההתרגשות וההתחדשות והמילים שלא יפסיקו לרוץ בינינו.
הדברים המתוקים הקטנים, ולא עוד הרגשה של מערכת יחסים בין ידידים עם צחוקים, ציניות ועלבונות שלא לגופם.
אני לא רוצה להרגיש עדיין בתפקיד שכבר נטשתי מזמן.
אני לא רוצה שאת המקום של המילה הטובה והמלטפת בינינו יקחו עשרות מילים שאין לי כל עניין או צורך בהן, ואלו רק ענייני
סרק שכבר שמעתי.
ואני חולה כבר חודש שלם ולא ממש טוב לי מבפנים.
ולפעמים אני מרגישה שאני רק צריכה אותך כאן איתי...
אבל בלי כל היומרה, הילדותיות, החוסר-עניין והאדישות שתקפו אותך לאחרונה.
אלא אותך, בטבעי, כמו שהכרתי אותך וכמו שהאמנתי שאנחנו יכולים להיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
