RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2008
אני אוהבת אותך גם כשאתה לא כאן
אני אוהבת אותך גם כשאתה לא זמין
אני אוהבת אותך גם כשאתה לא יכול
ואפילו כשאתה לא מצליח
אני אוהבת אותך כשאתה קרוב
אני במיוחד אוהבת אותך כשפחות
אני אוהבת אותך כשאתה לא מסתכל
אני אוהבת שאתה מסתכל לי בעיניים.
אני אוהבת אותך כשאתה צריך
אני אוהבת אותך גם כשלא.
אני אוהבת אותך בעיניים עצומות.
אני אוהבת אותך טוב?
אני מתחתנת איתך מחר.
אנחנו יפים ביחד... ואיכשהו כשאנחנו יושבים עם עצמנו או סתם עם המשפחה שלך מחלחלת אצלי התחושה שככה זה נועד להיות לתמיד.
אני פשוט אוהבת אותך,
טבעי וברור.
אני אוהבת אותך מספיק ועד כדי כך ששבוע שעבר עברתי בדיקה מאד חודרנית (ולא כואבת בכלל,אני חייבת לציין) אצל סבטלנה הגניקולוגית האדיבה.
בכלל, אני אוהבת אותך מספיק בשביל לעשות הכל בשבילך כמו שאני יודעת שאתה תעשה הכל בשבילי.
הלוואי שהיינו יכולים לעזוב הכל. את כל האסונות פה לאחרונה, את הצבא, את הכל..ופשוט לברוח.
נדמה שהחיים וכל המסביב לא נותנים לנו רגע אחד של שקט ושל ביחד.
אבל זה בסדר כי אני איתך בהכל, ובסך הכל, עד היום, עזבנו מחובקים ומחוזקים כל תקופה קשה שהיא.
וזה מדהים כי טפו טפו טפו, אף אחת מהתקופות האלה לא הייתה קשורה ישירות אלינו...זה תמיד עניינים מסביב ובהכל אנחנו שניים.
אנחנו זוג ואנחנו שניים בהכל.
ועכשיו התקשרת ואמרת לי לבוא ואני הכי מאושרת בעולם (: אמנם היינו ביחד מ2 בצהריים אבל זה היה סביב מלא אנשים..
ועכשיו אני אזכה ל'קבל קצת ממך, נטו. (למרות שאני חולה מתה שרופה על שילה המתוקה הזאתי :) ואני הכי שמחה להיות איתה
ואיתך יום שלם...)
ואני רצה אלייך, כמו שתמיד רצתי אלייך ואני תמיד ארוץ.
כי זה תמיד היית אתה.
(:
אני אוהבת אותך כל כך זה מטורף.
לפעמים אני מקווצצת אותך ומועכת אותך ומכאיבה לך מרוב אהבה.
כי זה פשוט מטמטם אותי,אני אוהבת אותך!
=)
| |
להיפרד כשחשוב
האינדיקטור הכי משמעותי למשהו אמיתי עם הבנאדם שעזב זה ההרגשה הזו שהכל פתאם קרה. בשניה, בדקה.
כל הדברים הרעים התנקזו לי ברגע הזה שקמנו ביחד שלשום בבקר והייתי צריכה להגיד לך שלום ולעזור לך להיזכר איך קושרים נעליים צבאיות.
כבר היינו לחוד כשהיית בטירונות, והיינו לחוד בכלל.. אבל לזה היה טעם שונה.
אולי מעצם המילה שונה. כי מעכשיו ברור לי שהכל כבר יהיה שונה...
אתה בקורס ועד שתסיים את החמישה שבועות המייגעים אני כבר אתחיל טירונות.. ומשם כבר הכל מעורפל. ואנחנו יכולים לקחת מיליון רגילות ביחד אבל זה עדיין לא ירגיש לי ולא ימחזר את הביחד האינסופי הזה שבנינו לנו בחצי שנה הזאת.
ובאמת...באותה שניה שהתעוררתי לידך בבקר הרגשתי מן מועקה כזאתי. כשראיתי אותך לובש את המדים הרגשתי כאילו היא נצחה.
אני כל כך רוצה שנהיה מהזוגות האלה שגם מתפתחים מעבר ליחסים בינהם, בונים את עצמם בעולם הגדול וחוזרים בסוף היום זה לזרועות זו.
אבל הפרידות היומיומיות הרגילות לכאורה האלו, מרגישות לי כמו הורסות את בניין הקוביות הכל-כך גדול הזה שהתאמצנו ובנינו בעולם הפרטי שלנו.
לא יעזור כלום, אני בחיים לא אתרגל לומר לך שלום. אפילו לא "להתראות" או "נפגש". כי אתה לא דמות מקרית בחיים שלי ושלא כמו בעבר, אתה לא הולוגרמה שבונה את עצמה ונעלמת עם הרוח או בשבריר שניה.
אתה כמו עצם בגוף. אתה כל העצמות שלי בגוף והסידן שבונה אותן. פשוט כבר לא נוח לי עם אפאחד כמו שנוח לי איתך. הרגשת הבטחון והחופשיות איתך היא ממכרת, היא שלנו והיא לא יכולה להעתיק את עצמה ליחסים אחרים.
אני יודעת שצבא זה לא סוף העולם. אף פעם לא התיימרתי להכיר את סוף העולם הזה, לא בדמותו ולא בזמן שיגיע.
אני יודעת שקשיים בונים, געגוע בונה, נדמה שכבר למדתי מהכל. אבל אני לא מתרגשת מהשינוי הזה, עם כמה שאני מתרגשת מהגיוס.
איכשהו, הרצון שלי להיות איתך משתק לי את המערכות ומוריד את הוילון על כך המערכה הזו.
אני כל פעם בהרגשה שאני רוצה לקחת אותך איתי, ומרוב ההרגל אני כבר באמת לא יודעת איפה לקבור את הילדה הקטנה הזו שבי שרק רוצה ורוצה ורוצה.
אני יודעת ששום דבר לא יפרק את זה.
זה פשוט ברור לי, בלי שום סיבה. כי אני לא יכולה לחשוב על משהו אחד שיפרוץ את הבית הקטן שלנו שבנינו.
וזה פשוט ברור לי...זה כבר מעבר לאהבה.
ומחר אני הולכת לאסוף אותך כשאתה חוזר לסופ"ש מהקורס... שומדבר לא יוכל לקחת לי את הרגע המאושר הזה.
זה פשוט מדהים איך אנחנו חיים בין אושר לתסכול. כי יום אחרי זה אתה כבר תארוז תיק חדש...
אני לא רוצה להיות מהבנות הדבק האלה שלא יכולות להרפות מהחבר שלהן גם כשהוא בשירותים, אבל בתקופה הקרובה אני בהחלט אצטרך פטיש וגרזן כדי לשבור ולנפץ את כל חומות הגעגוע שיציבו ביננו.
יום אהבה שמח, אהוב שלי.
| |
צבא
אין ספק, נמצא לי במחשבה טוונטי פור סבן. אין שאלה פה בכלל.
לטוב ולרע, לא משנה איפה אני או באיזו חברה, זה שם. בתודעה הכי רחוקה אפילו. זה שם.
מצאתי את עצמי במצב שאני יכולה לפטפט אפילו עם זר גמור על הפחדים שלי, החששות, האמאל'ה-אים מפה ועד הודעה חדשה, השאלות, הטענות, הויכוחים שלי עם עצמי. הכל.
כי זה פשוט משתלט על התודעה ואני מוצאת את עצמי מחליפה עמדה כל שניה.
פעם אני מרוצה, מבסוטה, לוקחת בקלות, הכל בא והכל הולך, זו הולכת להיות חוויה שזה התפקיד שלי לעצב אותה לטוב ולרע.
ובפעם אחרת, אני עצבנית, לחוצה, לא יודעת את מקומי, מרגישה תלויה באויר, תלושה, מפוחדת וקטנה כמו גרגיר.
ועם כל זה, אין לי אפילו תפקיד.
ועם כל זה, גם דחו לי את הגיוס. שאמנם זה היה לתאריך מאוחר יותר אבל זה רק הטריד אותי יותר. ואני מרגישה שלא טוב לי להתגייס ביום שני. (חח למרות שגם התאריך הקודם היה בשני,כן?)
אבל לא טוב לי. לא בא לי בטוב יום שני אף פעם לא חיבבתי אותו. ובלי שום קשר, אני פשוט מוזרה וצריכה משהו להיתפס עליו.
אז נתפסתי על היום. נתפסתי על זה שאין לי ייעוד שם בכלל, נתפסתי על הכל.
ובתכלס? אני לא יודעת איפה לקבור את המחשבה שלי מתי שכבר עייפתי מלחשוב על זה.
אני לא יודעת.. כי אני חושבת שעד שהדברים לא יבואו על תיקונם ועד שאני לא אמצא את המקום שלי אני לא ארגע.
וזה טבעי ביותר כי התחלות חדשות זה תמיד פיין אין ד'ה אסס.
אבל אין לי כח יותר להיות טרודה בשאלות שאין להן גוף ואין להן בסיס. ואין לי כח יותר לחשוב מה יהיה כי ברור מאליו שאני אצטרך להגיע לשם ולגלות. ואין לי כח לחשוב על אם תהיה או לא תהיה שבירה רוחנית מסוימת כי ברור לגמרי שתהיה כמו שלכולם יש וזה פשוט יהיה עניין שלי להתגבר עליה ולהמשיך הלאה.
והצבא הזה גם תקוע לי באמצע החיים כי אני לא רוצה להיפרד מאביב להרבה זמן, אני לטירונות והוא לקורס שלו. אני לא רוצה וזה לא מתאים לי בשום אופן.
ורק המחשבה של איך החיים הכי חופשיים, ליברליים ודמוקרטיים בעולם בכל זאת יכולים לסחוף אותך עד כדי פרידה לשבוע או יותר מהאנשים שלך, מהמשפחה שלך, מהחיים שלך, מהבית שלך ומהאהבה שלך.
זה הורס אותי, זה מתנגש לי בראש, זה מעלה לי תהיות, זה מטריף לי את השכל.
ובכל זאת, אני לא מצטערת ולא אצטער על דבר.
כי אלו מהלכם של חיים,לא ? (:
(מנסה לסיים אופטימית אבל בא לי לרוץ בבכי מר לשמן שלי ולחבק אותו עד שתצא לו הנשימה הצפצופית הזאתי שלו מהריאות הלא מתפקדות היפות האלה שלו. אההה.)
| |
| כינוי:
NeverAgain בת: 36 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
