"שנינו יחד, תחת מטריה אחת.... החיים יפים"

אבאל'ה. זה כל מה שחשבתי שזה יהיה וכל כך מעבר, לטובה ולרעה.

לא עידכנתי כל הזמן הזה אני מניחה מתוך ההלם של להיות שם, להיות חלק מזה...

אז עכשיו, יומיים אחרי שהטירונות נגמרה...

אני חושבת שאני המומה פחות ויכולה טיפה יותר לפתוח את הפה.

חושבת, לא בטוחה :|

בכל אופן, הטירונות הייתה בסדר...בסדר, לא יותר.

היו רגעים טובים יותר והיו רגעים טובים פחות...

הגעגוע למשפחה והביתה להפתעתי הרבה היו רק חלק סמלי בכל התהליך הזה.

ברור שהיה געגוע, והמון... ואנשים תמיד מדברים על כמה שזה הגורם המכריע בכל הסיפור הזה של הטירונות..

אבל אף פעם אף אחד לא מדבר גם על הדברים שבפנים.

בתוך הבסיס הזה, בתוך פלוגת הטירונות, בתוך המחלקה שלך ובתוך הכיתה והחדר בו אתה ישן.

לאחר כמה ימים ספורים בטירונות כבר התחלתי להגיע מהר יותר לאחת המסקנות היותר מאירות ועצובות שהיו לי:

נכנסתי פה, אבל חופשי נכנסתי פה, לקן צרעות.

ברור שהיו כמה בנות שהיו יותר מחביבות ונחמדות כלפיי, ואפילו מצאתי אחת שיש לי דיבור אמיתי ושלם איתה.

אבל כמכלול, כגוף שלם במבט מעמיק מלמעלה, למטה, פנימה החוצה ובמסובב,

בנות בטירונות, או בנות בכלל, זה עם שהוא לא פחות רע ממה שמספרים עליו.

אני כבר הרבה שנים ידועה בתור אחת שחוץ מאחיות שלה, לא בדיוק מסתדרת עם בנות, לא יודעת, משהו במהות שלהן ובהווי שלהן שפשוט לא נח לי טוב מול העיניים.

הטירונות רק חיזקה את זה אם לא המחישה ותיעדה את זה לדורות.

ראיתי בנות שפשוט נלחמות על החיים שלהן, ובדרך רומסות, מרכלות ושורפות בנות אחרות.

ראיתי בנות שבלי שום בעיה הוציאו מהפה שלהן שלל צעקות ומילים גסות או אפילו סתם מעליבות, בלי להסתכל על הצד השני בכלל, זה שקיבל את כל זה.

ראיתי בנות שעשו דברים כל כך מגעילים, אמרו דברים כל כך מגעילים והיו מגעילות בעצמן, שפשוט לכל כך הרבה רגעים עמדתי המומה בתוך עצמי ובכיתי ובכיתי ובכיתי...

כי לא רציתי להיות שם

לא רציתי להיות חלק מהזוהמה הזו.

חוסר הרגישות שלפעמים שרר שם הוריד אותי לתחתית שלי.

ואני לא רגילה לזה...כל כך אבל כל כך הרבה זמן שאני מחוץ למעגל הזה. שאני נמצאת בתוך סביבה תומכת אוהבת ומדהימה שאני בעצמי בחרתי ובררתי עבורי.

ופתאם מכניסים אותי למן סיר לחץ כזה, וכל המים הרותחים מתיזים עליי מכל פינה ואני לא יכולה לצאת. אני פשוט לא יכולה לצאת.

אז היו לי שם רגעים קשים, היו התקפי חרדה, היו פעמים שפשוט נותרתי בלי מילים בכלל.

בנות זה עם רע, יש רק בודדות שהן בסדר אבל בכללי...אני פשוט לא מצליחה להבין ולקלוט מאיפה כל אחת באה שם.

איזה מן חינוך הן קיבלו בבית, מאיפה האומץ והתעוזה להוריד מישהו אחר לרצפה.

אז אני מנסה להתעלם, כי אותי חינכו טוב יותר ובלי עין הרע אני גם טובה יותר מהילדותיות של כיתה א' וממילים פוגעות.

אני מנסה לשבור את מעגל הקסם הזה לפיו אם את אומרת מילה קשה אז את שומרת על עצמך והכנסת לבחורה השניה.

אני מנסה בכל כוחי להיות יותר טובה מזה, אבל זה קשה כי אני תמיד מרגישה כאילו מישהי או משהו מחכה לי מעבר לפינה.

ואני לא רוצה את החברה הזו, ואני לא רוצה להיות בסביבתן, והלוואי שהיה איזה כח שיוציא אותי משם בבום אחד.

אבל אין, אז בינתיים מתמודדים.

היום גם רגעים יפים בטירונות הזו. אני לא יכולה לומר שלא.

אני לוקחת איתי כמה מהטובים ביותר ומנסה ללמוד מהקשים.

אחרי הכל, יש עוד לפני שבוע של המתנה בעבודות רס"ר ואז גם קורס של חודשיים וחצי בו אני אהיה סגורה אפילו עוד יותר עם אותן בנות.

בסך הכל, אני מבסוטה. המשפחה שלי ואביבי פה לידי נותנים לי הרגשה של בית ובטחון :)

ולא משנה מה אני עוברת שם, אני תמיד חוזרת לחממה הזאתי, החממה שהיא הגרעין שלי ובסופו של כל יום היא החשובה מהכל.

אז שמים את הכל בצד מתוך המחשבה הנהדרת שאתה יותר טוב מזה, מה שיש לך יותר טוב מזה, מה שמחכה לך בבית כלכך יותר גדול, עצום ומדהים מזה...שזה כבר לא משנה.

בינתיים אני עוד לא יודעת המון על התפקיד..

אני יודעת ששמו בישראל מת"מ - מפעילת תקשוב מבצעי

אני יודעת שהקרוס הוא חודשיים וחצי בבה"ד 7 בבסיס סגור

ואני יודעת שזה תפקיד מאד מסווג שבו כנראה אני אהיה בבסיס סגור בשירות הסדיר שלי.

וכל מה שאני יודעת מעבר,

זה שכל מה שידעתי עד עכשיו הופרך והתהפך לחלוטין ב180 מעלות.

אז עדיף פחות לדעת, ועדיף להסתקרן...

ואז כשהכל יגיע אני אוכל להגיד שאני יודעת בוודאות, וזה יהיה יום נפלא.

כי כרגע אני תלויה על חוט מאד דק, מחכה לפול או להתנדנד לשם או לשם, כדי לקבל איזהשהו מושג.

יהיה נפלא לדעת מה יעבור ויהיה איתי בשנתיים הבאות.

אבל כמו כל דבר בחיים, צריך פשוט לחכות ולראות.