אור וצל

חמש בבוקר. סוף סוף הגעתי.

דידיתי לאט לאט. הולכת בפישוק, הרגליים בקושי נסגרות,

בקושי נושאות את הגוף העייף והחבול. אני מדממת בחוזקה.

המבט מחפש.

שם, מתחת לפלורסנט, ליד האחיות, ממש ליד הרדיו שמנגן בקול (גם כן מקום להתחיל בו), בתוך גיגית פלסטיק שקופה על גלגלים

שוכב יצור קטן, ארוז היטב. על החזה מדבקה נושאת את שמי, עם סמל - זכר.

הגור הזה, היצור הקטן הזה, הוא הבן שלי.     שלי.

ולו אני צריכה לדאוג. שיאכל. שימשיך לנשום. שיהיה לו חם ונעים. שיחיה.    איזה פחד.

בתוך כל ההמולה הזאת הגור הקטן וחסר האונים הזה ישן.

אני מסתכלת עליו ובוכה. גם עכשיו כשאני נזכרת ברגע הזה אני בוכה.

עד היום קשה לי לשים במילים את הרגע הזה, או נכון יותר לומר את הימים האלה, זה מזכיר קצת חלום רע .

הכל התפרק לי פתאום לבליל של חוויות עוצמתיות כל כך, שמעולם לא חוויתי ובודאי שלא בעוצמה כזאת.

הכל מתערבב – אהבה מהולה בבהלה, ובעיקר דאגה, בלבול. הכל עולה עד הגדות ונשפך וחוזר ומציף.

אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא. אני אמא.

אולי אם אני אגיד את זה מספיק פעמים אני אאמין. אולי אם אני אגיד את זה מספיק. אני אצליח להבין.