טוב, אז לפחות אני אזכיר ואיידע שמחקתי דברים. מתוך כבוד אלייך.

את הפוסט הזה אני כותבת בעיניים דומעות.

בגלל מה שקרה לפני 13 שנים ו-4 ימים.

"שוב ושוב עובר בי רעד,

מי יכול היה לדעת,

מה לומר, ואין מילים,

פשוטות יותר.

שלום חבר."

אני מקשיבה לעצרת.

הייתי רוצה להיות שם. חבל שלא הלכתי.

אני הייתי משתתפת בטקס לזכר יצחק רבין ביסודי.

הייתי שרה במקהלה, ובחזרות היו משמיעים את אותו הקטע כל שנה,

הנאום שאותו נאם רבין באותו ערב, השיר ששר ואת 3 היריות. בזו אחר זו.

כל פעם שהשמיעו את הקטע הייתי אוטמת אזניים. זה היה נוראי. תמיד העביר בי צמרמורת.

מאז, כל פעם שאני שומעת השיר הזה, "שיר לשלום", אני לחוצה. באמת שהשיר הזה מלחיץ אותי.

תמיד הייתי קרובה איכשהו ליום הזה. אני יודעת למה. למה אני בוכה ביום הזה.

באותו יום, כל שנה, היו מביאים לכיתות ביסודי דף עם השיר "הו רב חובל" ומשמיעים לנו אותו ואת נכדתו של רבין מדברת.

הרגשתי הזדהות עם הנכדה.

באותם שנים, איבדתי את סבא שלי, סבא יוסק'ה.

היחיד שהכרתי ואהבתי והלך.

והייתי קטנה ולא הבנתי ורציתי והוא לא היה.

ואני עדיין רוצה אבל אי-אפשר.

ההזדהות באה גם עם כל עם ישראל, הזדהות עם הרצון לשלום ועתיד בטוח.

וואלה, כואב ומתסכל לחשוב שזה יכל להיות! וזה יכל לקרות!

וכולנו היינו יכולים לגדול לתוך עולם "ורוד", בלי פיגועים או מלחמות ושנאה.

חיים בטוחים ושלווים.

אבל מישהו בא ועצר את כל זה. אני מתעבת את אותו בן-אדם ואת החיות האלה שקוראים לעצמם "בני-אדם" שדוגלים באותו מעשה ותומכים באותו בן-אדם איום ומרשים לעצמם להשתייך לעם ישראל הכ"כ שואף לשלום והבטחה.

הבטחה טובה.

את, אני אוהבת אותך. ואני איתך. באמת. עד הסוף.

לא אאכזב אותך. למרות שאני יודעת שזה לא בסדר.

אבל הבטחתי.

אני אוהבת אותך נשמה.

רע לי.

אני מתגעגעת...

 ורע לי עם עצמי.

 יכלתי לשים עוד הרבה תמונות אחרות, אבל בחרתי בזאת.

שימו לב. בבקשה.