בזמן שאני צופה ב"אח הגדול"

אני חושבת, בהקשר למה שנאמר,

האם אנחנו בעצם אוהבים צביעות? אולי נהנים ממנה?

לא יודעת..

כ"כ הרבה אנשים משדרים צביעות

ומשקרים

ואנוכיים.

אולי הם אפילו לא קוראים עצמם 'אנוכיים'

אז כדאי שיבינו כבר שעצם זה שהם משקרים, הם פשוט חושבים אך ורק על עצמם.

מה שהופך אותם לאנוכיים, אגואיסטים.

מניאקים.

אני לא אוהבת את זה.

אני לא רוצה להשתתף במשחק הזה.

תגידו, זה נראה לכם בכלל הגיוני שזה בערך הפוסט הרביעי שלי בחודשיים האלה על צביעות ושקרים?

כי לי זה כבר מתחיל להיראות הגיוני.

לא נשמע לכם הגיוני?

לי מזה כן.

כל העניין הזה פשוט נהיה כבר שגרה.

כל אחד משקר מתי שבא לו, למי שבא לו, איך שבא לו, כמה שבא לו.

בן-אדם נורמלי חושב שדבר כזה הוא פשוט לא בסדר!

שבן-אדם שמשקר ככה וצבוע בצורה כ"כ מוקצנת, הוא פשוט לא בסדר!

וזה באמת לא בסדר!

זה לא צריך להיות ככה!

אני מחכה לשיחה הזו.

אני מחכה לתגובה. מחכה להוכחה. מחכה להכל.

שואפת ומצפה.

הקטע הבאמת עצוב הוא, שזה עבר את הסף של ה'הוא'.

חשבנו שהוא שיקר. כנראה שלא. לא בהכל.

אני מאוכזבת.

אני לא יודעת למה להאמין או למי.

חשבתי שגמרתי עם זה. שגמרנו עם זה. שזה פשוט נגמר.

מה חשבתי עצמי?!

יופי ענבל, תאכילי את עצמך סרטים.

בתכלס, זה פשוט נראלי טירוף לחשוב שזה יחלוף!

כי פשוט נהנים פה לראות את הסבל ואת הכאב כשמגלים את השקר ואת הצביעות.

אוף איך אני שונאת את המלים האלה.

הקטע הכי כואב, לי לפחות, זה שביקשתי (שהם הייתה עדה) שהיא לא תשקר יותר.

שאם היא אי-פעם שיקרה או עכשיו משקרת שתודה ואני לא אכעס.

היא אמרה שהיא לא שיקרה. לא בשומדבר משמעותי לפחות.

אז קיבלתי את זה וביקשתי שלא תשקר לי יותר. כי זה יכאב לי נורא.

והנה. זה כואב. זה מאכזב.

אני לא יודעת מה לחשוב כרגע. התחושה הזאת חוזרת לרוב. זה עצוב.

כנות. שמעתם על זה?!