חסרת משמעות. זה מה שהיא בשבילי כרגע.

לא עקרוני כרגע ששיקרתי, אבל היא פשוט ניחשה.

הניחה.

שיערה ששיקרתי

והייתה סגורה על זה.

שתלך נאחוי מצדי.

גם כן, כל השקרים האלה.

זה כבר נהיה יומיומי.

שיקרתי פעם אחת, ואז צריך לזכור על מה ולמה ומתי ולמי ועל מי כי זה לתמיד

השקר הזה.

נמאס לי מהשקרים האלה,

למרות שהם עוזרים מאוד,

אבל הקטע שהם עוזרים רק כי לא מרשים לי.

רק כי אומרים לי לא.

אז אוקיי, אני משקרת. קורה.

וקורה

וקורה.

וקורה.

שוב ושוב.

העדכון הזה, הפוסט הזה, אני לא יודעת למה.

אולי כי אני רוצה לכתוב,

אולי כי אני רוצה להוציא, לפה לפחות,

אולי כי אני רוצה להסביר לאלה שאכפת להם.

אולי...

לברוח.

איך מתמודדים?

I wouldn't know

I need help

but I don't want it

אני יכולה לבד.   לא?

לא. לא באמת.

תמיכה- זה מה שאני צריכה.

אבל לא ממנה.

הוא עוד בסדר, באמת. בגלל זה הייתי בשוק שהוא אשכרה מאמין לשטויות שלה.

אני פשוט לא רוצה לדבר איתה.

אני לא עונה לה.

אני לא מסתכלת כשהיא מבקשת.

באה כשהיא קוראת, אבל לא לעזרתה.

פשוט ים סכסוכים וריבים.

לא נמאס לי?

לא נמאס להם?

לא נמאס לכם?

לא הייתי כזאת, לא רבתי כ"כ הרבה.

כל דבר קטן מעצבן, כל דבר קטן מסיח את הדעת.

ואתם, פשוט מחפשים לריב אחד עם השני.

ככה זה נראה.

ההתפרקות- רק בגלל שטויות.

יש כאלה שיגידו שזה לא שטויות, וואלה כמעט כולם יגידו, אבל בחייאת,

אם בתכלס הייתם שמים זין על ה"שטויות" האלו, לא הייתה התפרקות.

מה אני רוצה?

כרגע?

פשוט לצאת מפה.

זה מה שאני אעשה גם עוד מעט.

לשתות, לצחוק, להעביר ת'זמן כדי לשכוח.

אפילו אם רק לשעתיים, שלוש.

והשקר הכ"כ גדול שהיא חושבת שהיא עלתה עליו,

היה לי כיף. באמת.

אז לא אכפת לי ממנה.

ואני לא מתחרטת ששיקרתי.

אגב, אני מכחישה הכל ועושה רגשות אשם.

best way to handle them