לא יודעת.

אני מרגישה מרחפת.

חחח טיפשה.

אני מרגישה כמו זומבי.

לא יודעת.

זה יימחק בסוף.

לא רוצה ללכת.

אולי, בסופו של דבר,

לברוח יהיה רעיון טוב.

חחחח... אני והיא, אני כבר רואה אותנו מסתובבות על אחוזה.

אומץ.. קצת אומץ..

ממ.. בית חדש.

בית מכוער.

קרוב אל הזונה הזאתי.

מקום חרא.

מישהו בכלל מבין את משמעות המילה בית?

לא. עוד לא.

אני עדיין לא.

יש לך בעיות?

אולי קודם תתאהבי במישהו,

אולי קודם תרגישי מה זה כאב, אולי שקודם תדעי להרגיש דברים שלא קשורים רק אלייך,

ואז תביני. ואז תדעי.

ותסתמי.

אני שונאת אותך!

קחי ממני הכל.

רגשות, חלומות, כישרונות, רעיונות...

אם את כבר לוקחת ממני הכל, קחי גם אותי!

אני מפחדת.

אני רועדת.

רוצה, לא רוצה...

טיפשה.

רוצה להיות סגורה.

מישהי כמוהו.

שאף אחד לא שואל, לא מבין. לא מעיז.

כולם רוצים לחבק.

להיות אלו שיגרמו לו להיפתח, שיגרמו לו להיות בן אדם.

רוצה להיות כמוהו.

הכל כל כך אפור שמה, שחור.

אין אוויר, הכל חנוק, סגור.

מפחיד.

כולם נגדך.

לא משנה מה.

לא עובר לה שום דבר בראש.

היא יושבת וחולמת.

יושבת ובוהה.

עיניים מזוגגות.

הרעש מסביבה, כאילו רחוק.

טיפשה.

טיפשה!!!

די, מספיק.

מי אמר שלא יהיה טוב?

רק עוד יום, עוד שבוע,

עוד חודש, עוד שנה,

עוד ועוד ועוד.

וזה לא נגמר.

זה יימחק בסוף.

כמעט מבטיחה.

כמעט מבינה.

כמעט יודעת.

לא יודעת.