אני אשקר אם אני יגיד לכם שאני בסדר עם זה.
אז מה? אז מה אם... הרגשתי משהו?
יש עוד הרבה דגים בים! זה בסדר.
אוקי, עכשיו אני משקרת.
"כנראה שנגזר עליי לחלום לנצח." הכל בגדר חלומות.
"הבנים, רפי השכל, קשי הקליטה, חלולי הגולגולת, עמומי הקודקוד, מוחות הנוצה,
גושי הטימטום, הכסילים, השוטים והסתומים... מדוע שמישהו ירצה אותם בכלל? איזו תועלת יש בהם?"
"אני אוהבת אותך, אני יודעת שזה בטח קצת מפתיע... אבל אני אוהבת אותך כמה שעות עכשיו, וכל שנייה, יותר.
אין מקום אצלי בגוף לשום דבר מלבדך. המוח שלי מתחנן שתבקש ממנו משהו כדי שיוכל לציית."
"אפילו לא מילה אחת. "מצטער", הוא היה יכול לומר. היה הורס אותו לומר "מצטער?".
"כל זה חלק מההתבגרות. תוקפות אותך מן תשוקות קטנות מהירות כאלה, את ממצמצת, והן נעלמות.
את מעלימה עין מפגמים ומוצאת שלמות, משגעת את עצמך. ואז למחרת השמש עולה וזה נגמר."
"היא חייכה ופרצה שוב בהתקף יפחות. משום שיש גבול עד לכמה את מסוגלת לשקר לעצמך."
"את בסדר?"
"בסדר גמור" אמרה.
"את בטוחה?"
"כן, השיבה. השתררה שתיקה ארוכה מאוד. "אבל אסור לי לאהוב שוב לעולם."
"היא לא אהבה שוב לעולם."
תרדו ממני טוב? זה לא היה רציני! זה לא היה אמיתי! זה הכל היה חלום! פנטזיות! משאלות!
לא אכפת לי! אז מה אם בא לי לבכות אחרי כל פעם שאתן אומרות את זה?! זה עדיין לא אומר שאכפת לי!
לא ככה?
התאהבתי.
בספר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
