בזמן האחרון היא מקבלת כל מה שהיא רוצה, או רצתה במשך הרבה זמן.

היא עכשיו בתקופה הטובה שלה. בסוף היא עוד תיפול.

אישית, אני מקווה שלא יהיה מי שיתפוס אותה ויעזור לה להתרומם. כמה רע שזה נשמע.

אבל זוהי דעתי האישית.

אבל למרות הרצון הטוב, יהיה מי שיתפוס אותה. וכל התקופה הרעה שתבוא עליה תבוא עלינו. אנחנו נאכל אותה.

למרות שזאת לא תהיה התקופה הרעה שלנו, יכול להיות שזאת תהיה בכלל התקופה הטובה שלנו,

כשהיא תיפול, ואנחנו נהיה שם בשביל לתפוס אותה, ותתחיל התקופה הרעה שלה, זו תהפוך להיות גם התקופה הרעה שלנו.

כי ככה זה.

ואני שואלת מה איתי.

הרבה זמן לא פרקתי דברים אצל מישהו שבאמת הקשיב.

אני לא בתקופה רעה, וגם לא בתקופה טובה. אני איפשהו באמצע הלא מוגדר.

השתניתי. פתאום התחלתי לסתום את הפה.

כל מה שאני עושה זה לתפוס ולהרים מתקופות רעות של אחרים.

תהרגו אותי על האנוכיות.

ואולי עדיף ככה. לשתוק ולא להוציא פעם בחיים. זה לא יכאב יותר מידי.

אז יש אנשים שמתים. ויש אנשים שמרזים. ויש אנשים ש...

מקבלים כל מה שהם רוצים.

כבר הרבה זמן שאני לבד. מתוך בחירה כמובן.

אני מודה שאני נהנת. אמנם קצת קשה לדכא את מי שהייתי ולהגיד לפעמים "תשתקי עכשיו. זה לא משנה כרגע."

אבל בכללי נחמד לי להיות במרחק. בלי לריב. בלי לשמוע דברים שלא רוצים לשמוע.

להיות בעולם שלי, ולדמיין שאין בעיות.

למרות שהבעיות כל הזמן עולות בראש. כי כשאתה לא מדבר, הראש מתמלא עד הרגע שבו הוא כבר לא יכול להחזיק.

אפילו אם יש מקום לכתוב. (ואני לא מדברת על המקום הזה חס וחלילה. זה לא נקרא לדעתי מקום בשביל לכתוב. פעם הוא היה. עכשיו כבר לא.)

ואז כשהראש מתמלא עד הרגע שבוא הוא כבר לא יכול להחזיק, באה תקופה רעה.

אם פעם הייתי מתמודדת, היום אני כבר צופה דברים מראש ונמנעת מהם.

אני עדיין מתמודדת עם דברים, טבעו של האדם חזק מרצונו. לרוב.

רק לא עם הכל.

תחשבו איזה יופי זה יהיה אם כולנו היינו מקבלים כל מה שאנחנו רוצים, או רצינו במשך הרבה זמן.

אבל למה..?

בסוף כולנו עוד ניפול.